ציור גוף

החיים זורמים. עבודה רודפת עבודה, המשפחה דורשת את שלה ובינתיים דבר לא נעשה. לא קשר, ולא שליטה ולא נשלטות. אמרו לי ש"זה לוקח זמן" ו"צריך סבלנות". אני מבין את זה. יותר מזה, אני מבין שאני בתהליך ויש משהו בריא באיטיות הנמשכת הזו שכבדה על עפעפיי (לאה גולדברג גם היתה בעניין של סאדו-מזו לא?), בינתיים אני מאמץ לעצמי מילים חדשות, עמדה חדשה לגבי דברים, בורא יש מאין (או יש מיש-קצת) את הצד החבוי הזה שבי.
ובכל זאת, לא מדובר פה בתכיפות של "ילבש שחורים וילך לעיר אחרת" אלא באיזו עלייה של סף המתח שמעוררת ציפיה (נאצר מחכה לרבין אי אי אי...) - מכאן זה נראה בלתי אפשרי, מכאן אני במצב של שוליים - כולם בבריכה ואני על שפתה (מזכיר של פוגל, לא?), איפה היא כבר?

מה בין שליטה פיסית לשליטה מנטלית? מישהי אמרה לי שהגירוי המיני שלה מגיע בעיקר מן השליטה המנטלית - העברת האחריות על חיי למישהו אחר. מה המילים האלה אומרות? האם אני יכול לדמיין דבר כזה? העברת המידע על החיים במפורט למישהי וקבלה של ההוראה שלה לגבי הפעולה שלי. הדברים האלה מעמידים באמת בסימן שאלה את כל נושא הסובייקט ואת ההרגשה שלי שאני בעל איזשהו agency בעולם הזה. אבל זה אולי לא חידוש כי פוקו כבר אמר את זה מזמן. החידוש הוא דווקא בהפנמה של זה - וההפנמה של זה כוללת גם פעולות גוף - לא מדובר רק בנוירונים שמורים לבצע את הפעולה או להעביר את המידע אלא ממש בציות. הציות, מניה וביה, הוא גוף. כך שהפער בין השליטה המנטלית לשליטה הפיסית הוא קטן עד לא-קיים. עכשיו אני מבין טוב יותר את הרצון שלי להתחפר בתוך סשן אחד שבו השליטה היא בעיקר פיסית והשליטה המנטלית היא רק מעין ניסוי חד פעמי. שיקשרו אותי, שישתינו עלי, שיכאיבו לי אבל שיחזירו לי את החיים שלי בחזרה בסוף הסשן. כי מה לעשות? המטפורה, האשלייתית והשגויה אולי, שאני אדם בעל רצון ויכולת לשלוט על חייו, עדיין מחזיקה את הגוף והנפש שלי יחד.

מודעה:
מחפש ציירת שתיקח קנבס טבולה רסה (זה אף פע לא לגמרי נקי אבל יחסית...) ותלמד אותו בהגינות דבר או שניים על ציורי שמן.
מנטורית - עדיפות לנשואה ודיסקרטית ומתחלפת (איזה דרישות...). אני כאן. אשמח מאוד.

שוחחתי עם ידידה והשיחה גלשה לעניינים שבינו לבינה. היא דיברה על הסקס המשעמם עם בעלה ועל הרומן שניהלה וכל הזמן דיברה על חוסר האהבה שלו ועל השחיקות שלה. שחוקה. כך הגדירה את עצמה. אני, מצידי, סיפרתי לה על הרצון שלי להיות נשלט. אולי רציתי שהיא תצטרף אליי אבל התגובה שלה כמובן היתה - אשתך תוכל ליהנות מזה. ומיד הוסיפה: הבעיה שלך היא שאתה לא רואה כמה רצון לשליטה יש לך. אתה נכנע לאותם כוחות של הנשלטות. המחמאה הזו על הגבריות שלי מיד עוררה בי תשוקה אליה. והרגש הנכון היה: רציתי שהיא תשעבד אותי. רציתי להיות עושה דברה. רציתי שהיא תיקח כל חלק בגוף שלי ותעשה בי כרצונה. רציתי ללקק את הזיעה מבית השחי שלה ולהעמיד לרשותה את הזין שלי שתעשה בו ככל שתחפוץ....מסתבר שאני קודם כל נשלט...והרצון לעוצמה הניטשיאני שלי כנראה יצטרך לחכות לסיבוב הבא...

למה בעצם לא רשמתי דבר תחת "גבולות"? יש משהו לא רציני בכניסה הכאילו דרמטית שלי לעולם השליטה. אפילו לא דמיינתי, עצרתי לרגע ודמיינתי, מה המשמעות של התמסרות שלי, וממילא גם לא יכולתי לכתוב שום דבר על הגבולות שלי. עכשיו אני מדמיין. לוקח רגע ומדמיין:

1. קשירה של הידיים שלי - מוכן, אפילו בנוסף לקצת כאב.
2. היענות להוראות המלכה - קשה לי לראות את עצמי לוקח את זה זה ברצינות עד הסוף. היא אומרת לי לשרת אותה במובן הבסיסי ביותר - להביא לה שמכיה מהחדר, לשטוף כלים, לצחצח לה את הנעליים. עד כאן אני מוכן. ומה אם זה מתמשך? האם זה באמת מגרה אותי לשרת אותה? הרי אשתי מוציאה אותי מדעתי בשליטה שלה, ברצון שלה לפקד עלי - היא תמיד צריכה לצאת מהבית עם איזו הוראה. הסעיף הזה בסימן שאלה.
3. הצלפות - מוכן. ומן הסתם אתגרה מזה. בכלל, כל הקונספט של מלקות מרתק אותי.
4. מסירת השליטה בזין שלי לידי הגבירה - אני חש צמרמורת קלה בעניין הזה. פרוידיאני או לא, יש לי בעייה להתמסר כאן - אני מרגיש שהזין הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלי וויתור על השליטה עליו היא גם ויתור על השליטה על הזהות. מה יהיה כאן אין לי מושג.
5. 24/7 - האם אני בכלל מסוגל לדמיין מצב שבו אני עוזב הכל ברגע שהגבירה צריכה משהו? האינדיבידואליזם הקיצוני שלי לא יאפשר את זה....

נכנסתי לאתר. כאן האתגר הגדול הוא לשמור על האישיות שלי, אני עדיין מי שאני ואני עדיין כאן - כל הזמן לומר לעצמי שאין דיסוננס, שזה גם אני. לאחר מכן, הקושי להסתכל על הפרופילים היותר מכאיבים.ועוד, הניתוק המיידי מהפרופילים שמודיעים ש"נשואים הם מחוץ לתחום". ורגעי נחת מכמה פרופילים שמבעדם מבצבצת אישיות רגישה, מורכבת ומודעת לעצמה. בכלל, איך אפשר לסנן פה, השפה עצמה לא מובנת. זה ז'אן אמרי במעבר לבלגיה כפליט - אפילו מחוות הגוף אינן מובנות לאיש זר. אני צריך מנטורית בצורה דחופה. ואני צריך לזכור לא להטיל את כל האחריות עליה - בסופו של דבר, גם היא תעביר אליי את השפה והתרבות המיוחדים לה, והאחריות היא עליי ליצור את עולם השליטה המיוחד לי.

נכנסתי לכלוב בעקבות המלצה של מצ'וטטת בתפוז. זה היה עוד אחד מאותם הימים שבהם צ'וטטתי ולא ידעתי בדיוק מה אני רוצה. מה אני באמת רוצה? היא אמרה לי שהכנסיה לעולם הסאדו-מאזו לבד (כלומר, ללא אשתי) תביא לפגיעה בטוחה בי. ומה שאושש את ההחלטה שלי להיכנס לכלוב היה הרעיון הזה ממש - האם מה שאני רוצה זו פגיעה עצמית? מה הגבולות שלי?
הפנטזיות שלי כבר מזמן לא מיניות גרידא והם אכן כוללות רצון להתמסרות ואמון במובן העמוק ביותר. ובכל זאת, מבחן המציאות הוא מבחן אחר מאשר מבחן הבלוג - האם אני אעמוד בכאב, השפלה, האם עדיין אפשר לרחוש אמון למי שפוגע בך (אפילו אם זה לפי כללים מסויימים). גם אם אני נמצא לגמרי באפילה בעניין הזה הרי שעצם המחשבה על העניין גורמת לי להתרגשות וכמיהה וזה אומר שכנראה הגעתי למקום הנכון...