לפני 18 שנים. יום ראשון, 27 במאי 2007 בשעה 23:21
זהו,
שקט,
דממה,
אין מה לצעוק יותר,
ממילא אף אחד לא ישמע.
___________________________
לילדים שלי לא יהיה סבא,
סבא שלי לא יראה את ילדי,
אבא שלי לא ישחק עם נכדיו.
והכי עצוב שילדי לא יכירו את אבי.
עבורי הוא היה קשה לעיתים, תומך, בקושי, בדרך הקשה והדורשת שלו.
הוא היה כמו ילד קטן שדרש וציפה לקבל.
לפני שחלה, החלטתי להתנתק, להתרחק, להתחזק ולחזור יציבה יותר.
כשחלה כל זה נשבר.
נשארתי איפשהו באמצע בינו לביני.
בדיוק כשרציתי ללמוד להכיר אותו טוב יותר.
בדיוק כשהיו לי הכוחות ללכת, הוא הלך בעצמו.
הלך ולא ישוב.
ולי נשארו חצאי זכרונות מבית החולים.
רוצה לנסוע למחלקה, לבית החולים, לשחזר את הטיולים האחרונים, את השיחות, את המבט.
עדיין לא יכולה.
כמה אפשר לבכות על אדם שהלך?