להרים אירוע כזה בשבועיים היה קשה.
וכל העבודה הקשה התנקזה ליומיים של עבודה סביב השעון, בלי שינה, אוכל או מנוחה.
אפשר היה לחשוב שאם אנחנו ארבע זה יהיה יותר קל.
אבל לא. זה פשוט מכפיל את כמות העבודה שאפשר לעשות ואת כמות המאמצים שניתן להשקיע, ותמיד אפשר יותר.
לא רוצה להסתפק במועט, לא רוצה להתפשר.
ויש כל כך הרבה מחסומים ומכשולים בדרך שיכולים להפיל, לתקוע.
יש כל כך הרבה תוכניות, כל כך הרבה פנטזיות וכל כך מעט משאבים ולעיתים זה מתסכל ביותר.
אז עובדים עם מה שיש ומנסים להוציא את המקסימום מהמינימום.
אם נשים את ההכנות רגע בצד, ונתרכז רק בתוצרים:
יום חמישי היה ערב מחשמל.
אווירה של ציפיה. אנשים חדשים שבאו לראות. עיתונאים ששאלו, תחקרו, התעניינו.
התחלה של משהו גדול. כמו בחו''ל, כמו שאמרו לי הרבה אנשים שדיברתי איתם על האירוע.
Body Work 2007, האירוע הראשון מסוגו יצא לדרך.
אחת השאלות שמטרידות אותי תמיד - האם אנחנו, בישראל מוכנים או רוצים 'דברים כמו בחו''ל'.?
האם המזג הישראלי מוכן לחוות דברים אחרים, עם חוקים אחרים ועם ריגושים אחרים?
האם זה לא יהיה כמו לשים אסקימוסים בחדר התא האנגלי המסורתי?
בלי קשר, בלי האטיקט, בלי זרימה המאופקת של אלפי כללים מגבילים ומכוונים?
האם בכלל כדאי לשאוף לשם? האם יש שותפים לפנטזיה הזאת שלי, פה, אצלינו?
ובחזרה לענינינו,
קפטן האודי על הבמה.
האיש מקסים, עם חיוך כובש וניצוצות בעיניים.
הקרניים הקטנות על הראש יושבות עליו בול.
לאחר שתקע את השיפוד בבטן, שאלתי אותו, למה?
'כי זו העבודה שלי' ענה לי.
מי בוחר בעבודה כזאת?
המופע התחיל בחיצים מחודדים.
מספר בלונים הודקו עם אקדח סיכות לגב, ומתנדבים מהקהל התבקשו לפוצץ אותם.
אולי בגלל המרחק הקצר או בגלל ידם הלא מיומנת של היורים אף חץ לא ננעץ בגבו של הקפטן לרוחתי הרבה. (לי הספיקו כבר הסיכות מהאקדח).
זכוכיות שבורות, מיטת מסמרים מחודדים, ותליה בסוף...
אוף... אפשר לספר עוד כל כך הרבה... אולי אחר כך 😄
לפני 17 שנים. 3 ביוני 2007 בשעה 15:15