כאב

את מלקקת את הצואר שלי ויורדת למטה תוך כדי התנשפות מטורפת.
את מנסה לפתוח את הרוכסן שלי אבל אני עוצר אותך ומציע שנעלה אליך לבית.
לפני הכניסה לדלת ביתך אנחנו עוברים בבריכה שנראת שוממת ומאובקת כאילו שאת גרה לבד בוילה הענקית. אנחנו נכנסים ואת מדליקה אור מעומם ושואלת אם אני רוצה לשתות. בנתיים את מורידה את החולצה וחוזרת עם בקבוק שמפניה ושקית שחורה. את מתקרבת אלי כשאת עם חזיה בלבד ודוחפת אותי בכוחניות על הספה. את עולה עלי כשגופך יושב על החזה שלי ודוחפת את ידיי לאחור. אני שומע רעש של אזיקים וברגע של איבוד שליטה את אוזקת אותי לברזלים שמעל הספה.

את לוקחת את השמפניה הקרה ופותחת אותה על גופי, שופכת ומלקקת. את אוספת בפה את השמפניה ששפכת עלי ומבקשת שאפתח את הפה. אני מצפה שתשקי אותי מהבקבוק אבל את פשוט שופכת את כל תכולת הפה שלך לפי וממשיכה לנשק. אני אפילו לא יודע את שמך וקצת מתחיל לפחד. אני מבקש שתשחררי את האזיקים אבל את עונה לי "סתום את הפה" צובטת את הפטמות שלי ונושכת את שיריר הבטן. את מורידה את המכנסיים שלי ואת התחתונים ולפתע קמה והולכת. לאחר כדקה את חוזרת עם סכיני גילוח....




- סוף פרק שני -

הפנטזיה שלי מתחילה ביום גשום. עוד יום כבד של עבודה נגמר. אני מכבה את האור במשרד ויוצא לכיוון החניון. אני רואה אותך עומדת עם חצאית צמודה וקצרה מנסה להכניס את המפתחות לדלת הרכב. הן מחליקות מידך ואת נאלצת להתכופף ולחפש אותם.
אני מתקרב אליך ואת מסתובבת ומסתכלת עלי במבט מפוחד. אני מצביע על הצמיג ואומר "המפתחות! מרים ומוסר אותן לידך. תוך כדי המסירה אני מריח את הבושם המעלף שלך ונוגע בידך. יש לך ציפורניים ארוכות. את רזה, בלונדינית בהירה, עינייך כחולות והחזה ממוצע. את לובשת חולצה אפורה ומכופתרת שהייתי רוצה לקרוע ממך ברגע זה. את עונה "תודה" ונועצת מבט שלא נגמר, מבט שמתחנן שאצמיד אותך לרכב ואנשק בכל הכוח. תוך כדי הצעידה לכיוון הרכב שלי את צועקת מרחוק "היי, המפתח נשבר לי" אני מגיע והמפתח של רכבך עקום. לא ברור ממש איך? אבל את ממציאה תירוץ עלוב שקורא לי לגעת בך באגרסיביות בלי לפחד. את מבקשת שאחזיר אותך לבית ואני מסכים. את נכנסת לרכב שלי ופותחת כפתור בחולצה. אני מתניע את הרכב ואת לא מבזבזת הרבה זמן ושולחת יד לעבר הברך שלי תוך כדי נעיצת מבט הססני וחרמני. נושכת קצת את השפתיים אבל העיניים שלך לא עוזבות את שלי. את שולחת יד עמוק יותר לכיוון האיבר ומרגישה אותו מתקשה.

אני המום ומרגיש יותר מאוהב מאשר חרמן. את לא מפסיקה לשפשף את האיבר ופותחת את הרוכסן ושולפת זין ענקי. את מנסה להוריד את ראשך אבל אני עוצר ותופס את סנטרך, מצמיד את השפתיים שלי ומצרפת דקות ארוכות. את כל כך מדהימה אבל חרמנית ולצערי אני מאוד עייף אחרי יום עבודה. אנחנו ממשיכים להתנשק עד שהפון שלך מצלצל...את מדברת בלי הפסקה ואני בנתיים מניע את הרכב, יוצא מהחניון ונוסע לכיוון ביתך. בדרך את מנסה לשלוח יד לעבר הגוף שלי ולמזמז אותי תוך כדי השיחה הצעקנית שלך אבל אני עוצר אותך. אנחנו מגיעים לוילה שלך ואת מציעה לי לעלות. אני מסרב ומבקש מספר ממך.
את מסכימה לתת אבל מבקשת למסור לי אותו בצורה חריגה. את מבקשת שאוריד את חולצה ואנמיך את הכסא ברכב למצב שכיבה. אני מסכים, ואת נהיית עוד יותר חרמנית, עולה עלי ומתחילה ללקק אותי. את מסבירה שתכתבי בעזרת לשונך את ספרות המספר על גופי עד שאזהה את כולו. השפתיים שלך כל כך נעימות לי שהמספר כבר ממש אבל ממש לא מעניין אותי. את מלקקת עם לשונך הרותחת את החזה שלי ויורדת לאט לאט למטה תוך כדי שאת לוחשת "תתקע אותי עכשיו"



- סוף פרק ראשון -

הטבע כמו הפסיכולוגיה המודרנית עדין לא הגדיר מהי מחלת נפש. האנושות עדין מנסה להבין את הגבול בין חולי נפש לאנשים בריאים בין היתר כי המון מחלות נפש כגון: דיכאון, סכיזופרניה (פיצול אישיות) ופדופיליה נגרמות כתוצאה מנורמות חברתיות ומשינוי הרמונים בגופנו (שינוי פיזי). ומה הם הורמונים? ההורמונים הם בסך הכל חומר כימי שמופרש ממספר איברים עיקריים בגופנו (המוח שאחרי על רוב היצור והלבלב) שנועד לספק וליצר קשר בין רקמות התאים בגופנו. למשל, הורמון האינסולין מופרש מהלבלב כתוצאה מהכנסת אנרגיה לגוף ונועד כדי לידע את גופנו שיפסיק להשתמש במאגרי השומן שעומדים לרשותו. רוב ההורמונים מופרשים באמצעות הדם לשאר הגוף.
אדם שלא מכניס מספיק אנרגיה לגופו עשוי לחוש עייף ועצוב ובמילים פשוטות, מדוכא וכאן בדיוק מתחילה בעיית הקביעה.
משום שהנפש(על פי אמונות מסוימות זאת ה"תודעה") קשורה לגוף, דיכאון מוגדר כסוג של מחלת נפש שפעמים רבות הגוף אחראי למחלה ולאו דוקא הנפש.
כמו כן, חולה נפש מוגדר ע"פ הפסילוגיה כאדם בעל תפיסת מציאות מעוותת מהנורמה החברתית אבל לא קיימת קביעה מוחלטת האם כל תפיסה מעוותת שנגמרת כתוצאה מתהליכים פיזיים נחשבת למחלה? כמו כן, האם אותה נורמה מעוותת ביחס לנורמות אחרות תחשב למחלת נפש? ממבט על עולם השליטה ניתן לקבוע שבקרב אנשי קהילת השליטה הוא מוגדר כמצב נורמלי אך מנקודת ראות של אדם שמחוצה לה הוא נראה כמעוות ולא נורמלי. אלברט אנשטיין הוכיח ע"פ תורת היחסות שהכל יחסי בחיים ולכן הפסיכולוגיה המודרנית מתקשה למצוא את הגבול הדק שמגדיר "נורמליות"
עולם השליטה שמשלב בתוכו את הסדאומזוכיזם וסדיזאם הוא עולם שנתפס עבור רבים כחריג ומוזר נוכח העובדה שהלקאה היא אינה נורמה.
המושג "פראפיליה" בא מעולם הסקסולוגיה (פסיכולוגית הסקס) כדי לתת מענה לאלו שנחשבים ל"סוטים"
המושג "פרפיליה" קובע שאין כל בעיה עם פעולה מינית מוזרה וחריגה כל עוד היא איננה פוגעת בחוקי המדינה ואיננה מונעת יחסי מין רגילים בין האנשים. ז"א שתחום הסקסולוגיה קובע שעולם השליטה בארץ איננו מוגדר כמחלת נפש של ממש אך במדינות אחרות הוא עשוי להחשב כמחלת נפש שמצריכה טיפול.
הומוסקסואליות למשל נחשבת למחלת נפש בתרבויות מסוימות למרות שדחפים כאלו התגלו בין בעלי חיים בטבע.

לסיכום, המוח האנושי זקוק להגדרת נושאים מסוימים כי הטבע לא נברא באופן חד משמעי ולכן המושגים סאדיזם ומזוכיזם נמצאים בתחום ה"אפור" עבורנו. (וסביר להניח שתמיד יהיו.)

אז כל עוד לא הגזמנו (וההגדרה ל"הגזמה" היא אינדיבידואלית) אנחנו לא חולי נפש...!

שלכם, גיל (מחכה לשמוע את דעותיכם בנושא הזה)

אגב, למי ששואל.... אני לא עוסק בתחום הביולוגיה או הפסיכולוגיה. אני לא רופא אלא עוסק בתחום הפיננסים..

לאחר תקופת זמן שהתנסתי בעולם השליטה אני עדין לא נהנה מהכאב עצמו אלא מהסיטואציה. מהסיטואציה שבה אני חסר אונים ונקבה מתיחסת אלי כאוביקט מיני ואונסת אותי באכזריות לטובת צרכיה המיניים. אז מהו אותו כאב שאנחנו חווים בכל הצלפה והקזה? מאיפה הוא נובע ובעיקר למה? על פי המדע ההגדרה המדויקת של הכאב הוא בסך הכל זרם חשמלי שהעצב בגוף מעביר למוח. המוח מתרגם את הפולס הזעיר שקיבל בחזרה אל העצב וככה אנחנו בעצם חווים תחושה ומרגישים כאב. הכאב נועד מלכתחילה כדי לעורר את צומת ליבנו לגבי פעולה בגוף שלא מתנהל כשורה וזקוקה לטיפול דחוף או רק כדי לידע אותנו בחדשה שגופנו נמצא במצב לא אופטימלי. כשעצב משתתק בגוף אנחנו מרגישים מעין תחשוה מוזרה ומרגיזה של עיקצוץ ומכנים אותו כ"הרדמות האיבר" (רגל או יד נרדמים בדרך כלל). אם למשל ננסה להכות את אותו איבר רדום לא נרגיש כאב ולעיתים גם לא מאומה משום שאותו עצב באיבר משתתק והמוח לא מקבל פולסים חשמליים ולכן גם איננו מחזיר תגובת כאב או תחושה לאותו העצב. העצב משתתק בדרך כלל כשאנחנו מפעילים הרבה לחץ על איבר מסוים בגוף. כמו כן אם נצליף או נכה איבר מסוים בגוף באותה עוצמה למשך זמן רב הגוף יסתגל לכאב והתחושה תלך ותקטן ככל שהזמן ירחיק משום שאותו עצב יסתגל עם הזמן למצב הלא טבעי כרגע וישחרר פחות ופחות זרמים למוח.
קיים מיתוס על האדם הקדמון שמספר על כך שבזמנים פרה-היסטוריים כשאיש המערות היה מנסה לעמוד על הרגליים או לבצע פעולות פשוטת אחרות הוא היה חווה כאבים וקושי. רק במשך התפתחות האבולוציה הגוף שלנו הסתגל לכאב ההליכה על שתי רגלים, שכיום היא פעולה פשוטה וטבעי ביותר עבורנו.

מהכאב אל הטעם... ניתן לומר שבדיוק כמו חוש המישוש והכאב חוש הטעם פועל בדיוק באותו האופן חוש הטעם. פולסים חשמליים מועברים למוחנו באמצעות בלוטות הרוק בדומה לתחושת הכאב, וכל זאת נועד בראש ובראשונה כדי לתת לנו את היכולת להבחין בין אוכל מקולקל שעלול להזיק לנו לבין אוכל טרי וטוב.

אז מה זה כאב בסופו של דבר? תחושת אשליה מתוקה או רעה (תלוי איך מסתכלים עליה) שקיבלנו מהטבע.
כאב הוא בסך הכל תחושה שהגוף שלנו מיצר. חשוב לזכור שהמוח שלנו אחראי לכאב בלבד ולא אותה הצלפה שקיבלנו מהשוט.
אדם שמפחד מהכאב מפחד מעצמו או בעצם ממוחו כי הוא זה שבסופו של דבר אחראי לתחושה.

מקווה שהחכמתם מעט,

עבדכם הנאמן, גיל