ועכשיו, מה? מה עכשיו?

הו שייניד

בפעם הראשונה

החיים עוד יתגלגלו ויתהפכו

אני אומרת לך

את תאהבי את זה, אני יודעת 

הו שייניד

בפעם הראשונה

רק את יכולה לצאת לחופשי

הו שייניד

בואי ברחי ביחד איתי

לא כתבתי לך עידן ועידנים

סתם לא יצא.

אתמול הלכתי ברגל חזרה מהשחייה

והשיר שלך התחיל להתנגן באוזניות.

אוף, אני מתגעגעת.

אני מתיישבת על הבר. התלבשתי קצת זנותי היום ובלי סיבה מיוחדת. סתם התחשק לי. גופיה שחורה קרם וחצאית שחורה קצרה עם תחרה מהקולקציה של מרה לונה 2025.

אנחנו מזמינים לשתות. כרגיל סאן פלגרינו גדול ואני מתלבטת איזה קוקטייל. בזמן שאני בוהה בתפריט והמוסיקה דופקת לי באוזניים, חוש שישי אומר לי להרים את הראש כי יש מישהו שמסתכל עליי. אני מישירה מבט וקולטת אותו בצד השני של הבר בוהה בי בצורה חודרנית שלא ממש משתמעת לשני פנים. טוב, לפחות הוא חתיך.

לא באמת מתחילים איתי בברים ובטח לא בשנים האחרונות. אני תוהה לעצמי אם אני מדמיינת. 

מזמינים ראשונות, ביניים, עיקרית. הולכים לפרק כאן אלפייה. בזמן שאנחנו מחכים לאלכוהול אני הולכת לשירותים בעיקר כי הפרצוף שלי סמוק ואני צריכה להסתכל על עצמי במראה בעיניים.

כמו כל מסעדת בר תל אביבית ממוצעת, השירותים הם יוניסקס. אני נכנסת לתא מאוד מפונפן, משתינה כי תמיד יש לי אקסטרא פיפי למצבים כאלה ויוצאת לשטוף ידיים. כשאני מנגבת את הידיים עם מגבת קטנה אני קולטת את ההוא עומד ולכאורה ממתין בתור אבל גם מסתכל עליי.

נמאס לי מדמיונות ומתחושת הפומו אז אני יוזמת.

היי.
היי. הוא מחזיר וקצה של חיוך מסתתר שם.
אביגיל *. אני מגישה יד ללחיצה.
הוא תופס את היד ולוחץ חזק.
נדב.
אז מה מביא אותך לכאן הערב, נדב?
אני שנונה ומרגישה שאני עפה על עצמי ועדיין לא שתיתי שלוק אחד של קוקטייל בנות מעפן. זה אולי החצאית שנותנת לי ביטחון עצמי או הפס השחור מעל העין.

האמת, שסתם התחשק לי לצאת. זה הגו טו בר שלי בחודשים האחרונים. ואז ראיתי אותך מהצד השני של הבר. את לא מגיעה לכאן הרבה.
אני לא מגיעה לכאן בכלל. אני מחייכת.
למה?
וול, אני מנפנפת בטבעת זהב מלופפת בחבל ביד שמאל. כי אני משויכת.
הפנים שלו מרצינות והוא מרים גבה.
בלב אני לוחשת לעצמי: וואי יא סתומה, למה בחרת דווקא במושג הזה?
משויכת אה? אין מצב שאת נשואה למי שהגעת איתו לכאן 
מאיפה לך?
הכימיה ביניכם. הוא חבר. אולי היה מאוהב בך פעם. אבל בטח לא בעלך. 
סבבה. הוא לא בעלי. אכן חבר.
ואיפה בעלך הערב?
הלך לראות סרט עם אח שלו.
וככה השאיר אותך לבד?
אני יכולה להסתדר לבד, נדב. תאמין לי.
אה כן? ומה תעשי אם אתפוס לך את הזרוע ואדחוף אותך לתא הזה? תצרחי?
וול, זה נשמע כמו איום, ואותי לימדו מזמן שעל זונה לא מאיימים בזין. אז בוא פאקינג נראה אותך.
יש שנייה אחת של חיוך לפני שהעיניים הירוקות שלו מאפילות והופכות לחושך והוא דוחף אותי לאחד מהתאים ונועל אחריי.

משום מה למרות מגוון נורות האזהרה שצורחות לי בראש אני בוחרת שלא להקשיב להן. אני מסתכלת עליו בנינוחות.

מה עכשיו נדב?
עכשיו… יקרה מה שתרצי. יש משהו שאת רוצה שיקרה?
*אנחה קלה*
שמחה ששאלת. בכל עולם מקביל ובפנטזיה של אשבורי מהכלוב הייתי מתארת לך בפרטי פרטים איך אתה תופס אותי ומנשק אותי ומרים לי את החצאית ודוחף את הזין לכוס הממילא רטוב שלי. אבל משום מה זה לא מרגיש לי נכון. לא עכשיו ולא ככה.

אז איך?
יש באמת סימן שאלה על הפנים שלו וזה מצחיק אותי קצת.

אני צריכה שתאתגר אותי לפני שתזיין אותי, ושתעניין אותי לפני שתנשק אותי. אחרת זה חסר משמעות ודלוח. לא התלבשתי כל כך יפה היום בשביל דלוח.

את חמודה. אבל ממש. בא לי לנשק אותך ועוד יותר בא לי שתנהלי שיחה קרובה עם הזין שלי. אבל הבנתי אותך. לגיטימי.

נדב, תן לי לצאת. אני די בטוחה שכבר שלחו אחריי משלחת חילוץ ואין לי חשק לדרמות.

הוא פותח את המנעול.
אני מסובבת את הידית של הדלת. הוא עדיין מתבונן בי.

הניק שלי בכלוב הוא אשבורי. תחפש אותי ונמשיך משם. מקווה שיש לך זהב, כי שלי בדיוק נגמר.

הפרצוף שלו אומר בקול רם שלא חידשתי לו יותר מדי ושהוא יודע למה התכוונתי.

נתראה שם.

* השם הנפוץ ביותר לבנות בשנת 2024

אם הסתכלתי לך בעיניים
ונתתי לך את מה שיש לי לתת
זה אומר שקיבלת ממני רשות
(מוגבלת אמנם)
לקחת את מה שאני רוצה שתיקח.

אם נתתי בידייך את השליטה
זה אומר שאני יודעת מה אני הולכת לקבל
זה אומר שאני מוכנה שתיקח
וזה אומר שיש בינינו ברית חתומה מראש -
אתה עושה מה שעושה לי טוב.
לא מה שעושה לי רע.
אתה מלטף את החבורות ואת הצלקות.
אתה נוגע היכן שנעים.
ואתה לא מפורר אותי לחתיכות.

ואם נגעת בטעות היכן שכואב
ופצע גדול נפער
בבקשה תהיה מספיק גדול בשביל לסגור אותו
אחרייך.
תשים פולידין. תשים גזה. תשים פלסטר גדול.
צבעוני.
תפעיל לחץ עד שהדם יפסיק לצאת.
אל תסתכל עליי ברחמים. אני לא מעוניינת.
אני צריכה את מה שיש לך לתת.
ואני כאן כי רציתי להיות כאן.
איתך.
בטוב.
לא ברע.
אבל לפעמים אין טוב בלי קצת דם.
גם אם הוא התייבש מזמן וכמעט נשכח.

לאחר מכן לא יהיה דבר, כי החול יתמוסס ברוח
אני אחזור לקונכייה שלי
ואצא שוב בעונה הבאה.
איני יודעת מתי זה יהיה.
אבל הלוואי ותהיה לך סבלנות לחכות.

אי שם בשנת 2014, שהייתה לפני עשור וקצת,
נסעתי לברלין וגרמניה עם אבא שלי.
זה היה הטיול השני אחרי שאמא נפטרה.

זה היה בערך שנה אחרי שהתחלתי עם המסיבות ושאר הירקות, ולהקה אחת של מוסיקה גרמנית אלקטרונית בלטה מעל כולם - בלוטנגל. העובדה שהכי אהבתי לגביהם היא שרוב השירים שלהם באנגלית ולא בגרמנית מה שאפשר לי לשנן את המילים.

בזמנו כשגיליתי שהם מופיעים בנירנברג, מרחק שלוש וחצי שעות נסיעת רכבת מברלין, אמרתי לאבא שזה רחוק מדי וחסר סיכוי.

אבא שלי, למרות תכונותיו הרבות שיכולות להטריף פילים, אמר לי במילים פשוטות - את אוהבת אותם? רוצה לראות אותם? עזבי את הטרחה. למי אכפת. בואי פשוט נטוס לשם. חוויה של פעם בחיים.

וזה מה שעשינו. נחתנו בברלין, אז בשדה הקטן והמצ׳וקמק ולקחנו טיסת המשך לנירנברג. לייק א בוס. בהופעה עצמה אבא מצא לו כיסא נחמד בקומה השנייה ונתן לי להתפרע על הרחבה בעצמי. ואפילו שמדי פעם הלכתי לשירותים או לשתות, בכל פעם הגרמנים הסופר הו כה חמודים נתנו לי שוב להידחף לקדמת הבמה ולצרוח את המילים של כל השירים.

אז בפעם הראשונה התאהבתי במוזיקה ובלהקה אחת ספציפית. 

כשהם הגיעו לארץ ב- 2019, זה היה כשכבר היו לי תוכניות לטוס ללונדון ליום ההולדת של בן הזוג. זה לא היה הגיוני לבטל את הטיסה אבל פאק איט. התבאסתי ברמות.

והנה, ברוך השם, אחרי פאקינג שנתיים מזוויעות וכל כך הרבה חרא מרוכז, שלושה חודשים אחורה החבר הטוב הציע שניסע כולנו למרה לונה ולמרות שבדרך כלל אני הצד השפוי במשוואה אמרתי - יאאלה. למה לא?

בין לבין מלחמה עם איראן, טיסה עם לופטהנזה שבוטלה ואיכשהו נחתתי על אדמת ברלין עם בגדי פטיש במזוודה שלא מביישים כמות מסיבות בדאנג׳ן, ואחרי יומיים קרחניסטיים של כמעט 20 אלף צעדים, ראיתי את בלוטנגל שוב. בהופעה מטורפת שאין לי מילים לתאר חוץ מוואו. הויברציות עברו לי בגוף ורקדתי וצרחתי את נשמתי. היה פאקינג אדיר. איך התגעגעתי.

—

לפעמים זה נחמד להתמקד בדברים הטובים כי מדי פעם יש דברי זוטות חסרי טעם שמנסים להעיב על השמחה. וחובתי המוסרית כלפי עצמי היא לא לתת לטמטום לחלחל פנימה ולהתעמק במה שעושה לי טוב. עכשיו. ותמיד. ושהעולם יתפוצץ.

יש בי אפס חרטה על עצמי של פעם.

שמחה שעשיתי, שמחה שנתתי, שמחה שכאבתי, שמחה שהזדיינתי.

שמחה שיכולתי ליהנות ממה שהעולם נתן (ונותן) לי.

אם יכולתי לפגוש את עצמי של פעם היום, הייתי אומרת לה -

נשמה, השיא עוד לפנייך.

תהני מכל זיון כאילו הוא האחרון.

קנאים היו וקנאים יישארו וקארמה תטפל בהם, לא את.

יש לך רק גוף אחד. תשקיעי, תטפלי ותטפחי אותו כדי שיחזיר לך אהבה.

עוד יהיה לך ממש טוב. את תראי.

כל הנונסנס של אבא שלך והמשפחה שלך יהפכו להיות אבק ברוח כי את תגדלי עמוד שדרה. הצער יפסיק להיות רלוונטי. במקום זה יהיה אושר. ושמחה. וצחוק מתגלגל של אחת שיודעת מה שעושה לה טוב.

ותשקיעי בביטקוין אינעל דינאק.

להיות ערה ב-5:20 כשהחות׳ים הדבילים מעירים חצי מדינה. פאק יו - אני כבר ערה בשביל השחייה היומית.

סטרייק 6 ימים ברציפות של שחייה, שחייה, אימון, שחייה, אימון, שחייה.

שבוע הבא כינרת.

הפיגורה נראית טוב כי הפסקתי לאכול בצהריים מהלחץ.

לופטהנזה ביטלו את הטיסה מיוזמתם אז שוב ברלינוש. פאק יו אנטישמים.

עוד חודש מינוס יומיים הולכת לטבול באמבט זיעה עם המוני חובבי מטאל אחרים ולגלות מקרוב עד כמה זה היה רעיון גרוע ללבוש בגדים זנותיים ללא חזייה.

קיבלתי אשרור ורבלי לכמה אני מוצלחת. זה לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל עדיין כיף לראות בן אדם מתפתל מולך כשהוא סופסוף חושף את הקלפים שלו. 

הפסדים:

אני בברן אאוט הכי קיצוני שהיה לי בחיים.

אין מוסר השכל. תרקדו.

כמו הפיקוס גומי המגוון שהצלתי ממישהי שלא רצתה בו. כשהגיע אליי היה צרוב משמש שלא התאימה לו.

כמו רוב הצמחים שלנו במרפסת ובבית, שהגיעו דרך בתים אחרים או סתם כלים ברחוב. סנסיוורה שמישהו העיף לפח כי היא עמדה למות. השתקמה אצלי בצורה מהממת ועכשיו מוציאה עוד בייביז נוספים.

כמו הירקה שחיכתה ברחוב במשך שנה. שנה שלמה. בלי שאף אחד נגע בה. הצליחה לשרוד עם מי גשמים מעטים. ואחרי שנה נאספה אלינו ובשנייה שהגיעה אמרה בקול מלא שהיא רוצה לשרוד. לשגשג. לצמוח.

בפיקוס הגומי יש עלה חדש שלא זז במשך שבועות כי הוא היה בשוק מהמעבר. ופתאום העלה מתחיל להתארך. ואיכשהו זה מעודד אותי. 

רוצה לכתוב לך ולספר לך את השטויות האלה, אבל זה לא מתאים. אז אמשיך לבהות מרחוק ואתגעגע. עוד נגיע. עוד נעשה פליי.

(תהיות ברומו של עולם, אין פה תחת ציצים כוס, כל החרמנים תעברו הלאה)

מישהו יודע איך האלגוריתם של הכלוב עובד? כלומר מה גורם לאנשים מסיומים להופיע מחוברים קודם ומה גורם לאחרים לפנות אליהם.

אני שואלת את עצמי אם זה שאני מתחברת לכאן יותר (תירגעו, יש לי את הבלוגים הקבועים שלי) וזה שאני מגיבה לבחורים רנדומליים (כל עוד הם לא כותבים לי הודעה ראשונה ממש דבילית וכל עוד הם מצליחים להצחיק אותי) מעלה אותי באלגוריתם למעלה. לאלוהים פתרונים אבל בשבוע האחרון אני מוצפת פניות וזה באמת גורם לי לתהות על מה קרה קודם - הביצה או התרנגולת.

זה מזכיר לי (ויסלחו לי הקבועים של פעם) את המסיבות של הדאנג׳ן ברח׳ השרון. תמיד הייתי פרח קיר, שנאתי להכיר אנשים חדשים. שנאתי לדבר עם זרים. לקח לי שנים להתגבר על המבוכה וגם היום אני נכנסת לדפוסים האלה לפעמים. לא משנה שיש לי מה להציע. אבל בדאנג׳ן זה היה אחרת, זה כאילו ברגע שירדתי במדרגות הביטחון העצמי שלי הפך למופרז ועפתי על עצמי. בצורה כל כך מדויקת ולא ברורה. כאילו אמרתי לעצמי; את לא צריכה להילחם בכוסיות הבלונדיניות מידה 34 של תל אביב. כאן את מספיק טובה כמו שאת. והחרא הזה עבד - משכתי אליי מחזרים כמו זבובים. באמת כי האמנתי שאני טובה יותר מהם וזה שם אותי במקום התחלתי גבוה יותר. כאילו התחלתי את המשחק בשלב 3 כשהם עדיין מנסים להבין את שלב 1.

והיום אני שואלת את עצמי איך הייתי מתנהגת במסיבה. או במאנץ׳. או בכלל. אם המבוכה הזאת שסחבתי כל תקופת הנעורים שלי הייתה ממשיכה או שהייתי הרבה יותר אשבורי של גיל 26. חסרת דאגות, שלא מעניין אותה כלום, שמקבלת עבודת ידיים בפומבי במבוך כשכולם מסתכלים ושלא אכפת לה. רק הגמירה שלה מעניינת אותה.

שיט. הבטחתי לא לכתוב על דברים סוטים כאלה. זה הקיו שלי לסיים ולפרסם. 

נתראה בסיבוב.

מה כבר בחורה בכלוב מבקשת?

שיתנו לה הרגשה טובה שמעריכים אותה כי היא מהממת מבפנים ולא רק מבחוץ. 

נשמות, הדבר הזה פי מאה יותר מחרמן אותי מאשר כל דבר אחר. מה שיש לי בין הרגליים מגיב לעיתים רחוקות אבל מגיב בעוצמה לדיבורים נעימים כי החוט המקשר מתחיל במוח שלי ומשם יורד למטה.

לכבד גבולות אבל לנסות למתוח אותם. כי אחרת משעמם.

להגיב כשהיא מפלרטטת איתכם. עד כדי כך קשה?

להיות איש שיחה. להצחיק אותה. להראות שגם לך מעבר לזין יש גם מוח. זין אפשר להשיג בלי סוף אבל בחור עם זין בלי מוח זה כמו אוכל בלי מלח. תפל ומיותר. ולהיפך, בחור עם מוח יכול להעיף ב-300 קמ״ש גם אם הזין שלו חצי כוח.

—

אני אחרי עקירה (אתמול) אז מי שכואב לו, שידחוף מקל לתחת ויתקדם הלאה.

איך הצעירים של היום אומרים?

בקרוב יושמד.

ביוש.

לפני עשור בערך היה לי קראש חמור על בחור כאן מהכלוב. הוא היה חתיך, לוהט, גר (ממש במקרה) באותה עיר פרברית פלצנית שאני גרתי בה, ובאותו הערב כשדיברתי איתו בצ׳אט, קבענו להיפגש בפארק ציבורי ליד הבית שלי.

הגעתי עם מעיל שחור ארוך ואפילו לא ראיתי תמונה שלו לפני. אני זוכרת שהלב שלי הרגיש כמו קרחון לפני שראיתי אותו ושהוא המיס אותו, ואני זוכרת איך הידיים שלו חיממו את שלי. אני זוכרת עוד כמה דברים אבל לא ניכנס לאיפה האצבעות שלו הלכו אחר כך.

העניין הוא שהוא היה כמו סם רעיל בשבילי. ילד טוב של אמא, אבל ילד רע בעצם. כזה שאפשר להתאהב בו אבל מכור לכדורים. דיכאוני. כזה שסיפר לי שכל בוקר תוך כדי נסיעה לעבודה, רצה תמיד להיכנס עם האוטו ישר לתוך קיר. 

ומה אני ידעתי לפני עשור? רציתי לנסות לתקן אותו. אמרתי לעצמי שאיתי יהיה אחרת. לא היה אחרת, נשבר לי הלב, ושנים אחר כך עדיין שמרתי לו טינה על כך שהיה שמוק. קורה.

אז מה רבה הייתה השמחה לאיד לראות את אותו בחור, קראש לשעבר, מככב בפוסט חדש בלינקדאין. קשה לתאר את המראה שנגלה לפניי אבל הוא הוסיף בערך 20 קילוגרם למשקלו ונראה היום כמו בטטה עזובה ומסכנה.

אני לעומת זאת, בעשור האחרון (כמעט) מצאתי את שאהבה נפשי, חתיך הורס לכל הדעות, בחור טוב (באמת) שאין דברים כאלה, ובשנים האחרונות חזרתי להתאמן בשביל הנפש. בתכלס, כשאני מסתכלת במראה, אני אמנם לא שדופה של לפני עשור, אבל בהחלט שמחה יותר. ובראייה לאחור, לא הייתי משנה דבר. וכנראה שזה המקום היחיד שאני יכולה לכתוב בו את זה (אולי מלבד קונפשנס תל אביב) אז פאק איט.

לפבלש.