אי שם בשנת 2014, שהייתה לפני עשור וקצת,
נסעתי לברלין וגרמניה עם אבא שלי.
זה היה הטיול השני אחרי שאמא נפטרה.
זה היה בערך שנה אחרי שהתחלתי עם המסיבות ושאר הירקות, ולהקה אחת של מוסיקה גרמנית אלקטרונית בלטה מעל כולם - בלוטנגל. העובדה שהכי אהבתי לגביהם היא שרוב השירים שלהם באנגלית ולא בגרמנית מה שאפשר לי לשנן את המילים.
בזמנו כשגיליתי שהם מופיעים בנירנברג, מרחק שלוש וחצי שעות נסיעת רכבת מברלין, אמרתי לאבא שזה רחוק מדי וחסר סיכוי.
אבא שלי, למרות תכונותיו הרבות שיכולות להטריף פילים, אמר לי במילים פשוטות - את אוהבת אותם? רוצה לראות אותם? עזבי את הטרחה. למי אכפת. בואי פשוט נטוס לשם. חוויה של פעם בחיים.
וזה מה שעשינו. נחתנו בברלין, אז בשדה הקטן והמצ׳וקמק ולקחנו טיסת המשך לנירנברג. לייק א בוס. בהופעה עצמה אבא מצא לו כיסא נחמד בקומה השנייה ונתן לי להתפרע על הרחבה בעצמי. ואפילו שמדי פעם הלכתי לשירותים או לשתות, בכל פעם הגרמנים הסופר הו כה חמודים נתנו לי שוב להידחף לקדמת הבמה ולצרוח את המילים של כל השירים.
אז בפעם הראשונה התאהבתי במוזיקה ובלהקה אחת ספציפית.
כשהם הגיעו לארץ ב- 2019, זה היה כשכבר היו לי תוכניות לטוס ללונדון ליום ההולדת של בן הזוג. זה לא היה הגיוני לבטל את הטיסה אבל פאק איט. התבאסתי ברמות.
והנה, ברוך השם, אחרי פאקינג שנתיים מזוויעות וכל כך הרבה חרא מרוכז, שלושה חודשים אחורה החבר הטוב הציע שניסע כולנו למרה לונה ולמרות שבדרך כלל אני הצד השפוי במשוואה אמרתי - יאאלה. למה לא?
בין לבין מלחמה עם איראן, טיסה עם לופטהנזה שבוטלה ואיכשהו נחתתי על אדמת ברלין עם בגדי פטיש במזוודה שלא מביישים כמות מסיבות בדאנג׳ן, ואחרי יומיים קרחניסטיים של כמעט 20 אלף צעדים, ראיתי את בלוטנגל שוב. בהופעה מטורפת שאין לי מילים לתאר חוץ מוואו. הויברציות עברו לי בגוף ורקדתי וצרחתי את נשמתי. היה פאקינג אדיר. איך התגעגעתי.
—
לפעמים זה נחמד להתמקד בדברים הטובים כי מדי פעם יש דברי זוטות חסרי טעם שמנסים להעיב על השמחה. וחובתי המוסרית כלפי עצמי היא לא לתת לטמטום לחלחל פנימה ולהתעמק במה שעושה לי טוב. עכשיו. ותמיד. ושהעולם יתפוצץ.