אני זוכרת את היום הזה ממש טוב. תיעדתי אותו בצורה לא משתמעת לשתי פנים כדי שאוכל לגעת בו שוב ושוב ושוב.
למה עכשיו? פאק איט, אין תשובה. כי אני ברכבת מזדיינת שאיחרה כמעט שעה מדרזדן חזרה לפראג וכי האינטרנט פח וכי קראתי פתקים ישנים ונזכרתי.
וזה בסדר שזה יהיה מתועד כאן. אולי זה יזכיר לי את האמת המהותית לעיתים קרובות יותר. יאאלה. קופצים למים.
~~~
אולי ההבנה הכואבת
המקרקעת
היא ההפנמה שזה לא צריך להיות
פיזי
בכוח
באלימות
לא צריך לקחת בכוח את מה שאני רוצה לתת
רק לדעת מה המשמעות
ושהיא כנראה עמוקה מדי
בשבילך
ההבנה שהרצון האמיתי
הבוער
החושק
זה שמערבל מחשבות רגשות ודמעות
הוא למי שיצליח לעטוף
להגן
לתפוס כשנופלת
כשקיבלת את המוח שלי בעצם קיבלת את כולי
אין אצלי אבחנות
אני אוהבת ממקום אחד
ושונאת מאותו מקום
ונפגעת כשאין הדדיות
וכשאין איזון
וזה אולי יישמע דרמטי
או ״צומי״
אבל אני פשוט לא יודעת ולא רוצה
לאהוב אחרת
אני פשוט הכל
סערה וים
אוויר ואדמה
נוגעת בשמיים
ובו זמנית בקרקע
ואם אין לך את הכוח להחזיק את זה
או רצון
אז בבקשה תניח לי
כי גם ככה טיפסתי למעלה לבד
ואני כנראה אוכל לרדת משם
גם בלעדייך
וזה כואב, יכאב, וכאב לי כבר כל כך הרבה בעבר
אבל הפעם זה מגיע ממקום נקי
של אני
מול עצמי
מה שאני רוצה לתת
מה שאני רוצה לקחת
ולא אתפשר על מיליגרם אחד של אושר
כי הזמן הכי טוב להתחיל הוא עכשיו
ואם זה נועד להיות,
זה יהיה
ואם לא
אז ניפרד כידידים
אני אפסיק להאכיל את המפלצת
ואתה תפסיק להאכיל אותי
בתאווה הזאת
ומתישהו זה יפסיק לכאוב
בצורה כל כך חיה ושורפת
כמו שאמרו טוב לפניי
It’s better to burn out
Than to fade away
~~~
זו אני. וזה מה יש. לפני שנה הייתי בת כמעט 39, ובקרוב 40. ובגיל הזה מפסיקים להתנצל.