אתמול (לא באמת, עבר הרבה זמן מאז כתיבת הטיוטה) הלכתי אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה. הייתי צריך לאסוף את הילדה מהגן, ושילוב של כל מיני סידורים עם הגשם הובילו אותי לכך שהייתי משהו כמו עשרים דקות בהליכה עם עצמי.
פעם הייתי הולך הרבה. לעיתים בשביל הספורט, לעיתים בשביל הכיף, לעיתים כי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות ואפילו בתקופות מסוימות, הזמן הפנוי שלי היה שווה פחות מנסיעה באוטובוס.
הליכה היא מעין פריבילגיה לאנשים שלא מרגישים לחוצים עם הזמן שלהם. מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה של גדולים וכל מיני ביטויים כמו פרודקטיביות, KPI וסקייל חדרו ללקיסקון שלי, ביחד עם משרה מלאה (פלוס) גרמו לי לקחת מאד ברצינות את העניין של ייעול הזמן שלי. מאז שנהייתי אבא גם ירד הזמן הפנוי הזמין וגם עלה בי הצורך לחדד ולשפר את מי שאני בכל אחד מהתחומים שאני עושה, אז עניין ייעול הזמן הפך לטירוף.
אז מפה לשם, הפסקתי ללכת ממקום למקום. אני בעיקר רוכב על אופניים או באוטובוס, ברכב אם האוטובוס מעאפן ממש או שאין פקקים שמרגיזים אותי.
בהליכה יש משהו שמאפשר לך להתנתק מהסביבה ולשוחח עם עצמך. לא ניתן לעשות את זה בשום אמצעי תחבורה אחר. אלוהים עדי שכמה זה היה חסר לי והערכתי את 20 הדקות הללו.
אמנם זו דירה חדשה, אבל העקרון זהה. כיף לחזור לכתוב ומקווה שאתמיד.