ריק אנד רול 2

אז בהמשך לפוסט הקודם, פיתחתי במרוצת השנים אי אילו מנגנונים שיגרמו לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. כשהייתי שם הרגשתי על הפנים מבחינת מקצוע וקריירה. ובהיותנו חיים בחברה כה חומרית וקפיטליסטית, יש לכך השלכות רבות על המצב הנפשי בעוד הרבה תחומים. אז איך פיציתי את עצמי? עם בנות. ראשית כל, בתחילת התקופה הייתה לי את הבחורה השווה ביותר שאי פעם הייתי איתה (והזיון האנאלי הראשון שלי), אז זה עזר לי במובן מה לפתוח את העסק ברגל ימין, לפחות בהקשר זה. לאחר מכן היה משהו שניתן להגדיר כמשהו קרוב להתמכרות לסקס או התמכרות לכיבושי בנות, עם תקופות ארוכות בהן הסטנדרט היה לשכב עם 3 בחורות שונות שבוע. למה אני מגדיר את זה כקרוב להתמכרות ולא כהתמכרות? חלק מהותי ההתמכרות זה שמדובר בפרקטיקה כל כך שואבת כלפי המכור, עד כדי כך שזה בא על חשבון דברים אחרים (כמו שבעל בנים ועל בנות תמיד הייתה שאלה של "בן 15 שאוהב לאונן הרבה, האם יש עם זה בעיה?" ועונים לו שלא, כל עוד הוא לא עושה את זה על חשבון מפגש עם חברים ושיעורי בית). בכל מקרה, בגלל שלא היה לי משהו יותר טוב שעשיתי עם מרבית הזמן שלי דאז, זה לא באמת בא על חשבון דברים אחרים.

מה בנאדם כבר רוצה? שיגידו לו שהוא נחשק (בוא תזיין אותי), שיגידו לו שהוא תותח (בוא לעבוד אצלנו) ושיגידו לו שהוא מעניין (ספר לי סיפור).הכל מרגיש כבר תקופה ארוכה כטובע במעין ביצה של בינוניות, בלי איזשהו חיזוק חיובי או תחושת נסיקה מסוימת, אפילו מדומיינת. אני מבצע כל מיני פרקטיקות חסרות הגיון לכאורה ומתעקש על דברים שאיכשהו גורמים לי להרגיש איזושהי ייחודיות מזויפות בכך שאני סו-קולד הולך נגד הזרם או שומר על ייחודיות מסוימת בעולם כה שבלוני. אז אני מתעקש על רכישת מוצרים מסוימים מסיבות היסטוריות בעיקר וחוגר את עצמי רק אחרי שהתחלתי לנהוג ולא לפני. למה זה טוב לעזאזל?

אני בנאדם שעושה יותר מה שהוא צריך מאשר מה שהוא רוצה. או לפחות את מה שהוא חושב שהוא צריך ואיכשהו משכנע את עצמו אחר כך שזה גם מה שהוא רוצה. איזושהי הבנה עצמית שחלחלה אליי ברגע שנהייתי הורה היא שככל הנראה דברים לא ילכו תמיד כפי שאני רוצה או מצפה שהם ילכו. לא אצלי ישירות וגם לא אצל הילדים שלי. זה קצת כמו לנהוג בכביש מושלג או קפוא בלי שרשראות: זה שאתה נותן גז\ברקס או מטה את ההגה לכיוון מסוים, לא בהכרח אומר שהאוטו יעשה את זה.

שבת בבוקר, ישנתי טוב. האשה לקחה את הילדים ליום הולדת של אחד מהילדים בגן של הגדולה ובזמן הזה הלכתי להתאמן. חזרנו כולם הביתה ושמנו את הקטן לישון, לא נרדם. אני כבר מזמן don't give a shit about it ולא הולך לשנות משהו בסדר היום שלי בשביל זה. היא לעומת זאת, כן. היא לקחה אותו עם האוטו להיפגש עם חברה כדי שיישן קצת בדרך. נשארתי עם הגדולה מהצהרים בבית. איכשהו שהאמא לא נמצאת אז מערכת היחסים שלנו טובה הרבה יותר, מסתבר שזה דבר די נפוץ אגב, ככה הילדים מתאימים עצמם יותר אליך. בנינו מסלול רכבת ופייר היה כיף. אחרי זה היא רצתה לראות טלוויזיה ואני הייתי בעיסוקיי, כולל כתיבת שורות אלו. מדי פעם קראה לי לאיזו שטות אבל לא הפריעה יותר מדי. מזכיר את ימי שבת העצלים של לפני 8-9 שנים בדירה הקטנה שלי בדרום העיר, רק שכאן יותר בעייתי לאונן. הצעתי שנצא לגינה כי הייתי חייב להתאוורר, אבל היא לא רצתה. לך תכריח אותה. בערב כבר יצאתי להליכה יחסית ארוכה מבדרך כלל. הייתי חייב לזוז ולהרוויח את המקלחת של סוף היום הזה.

אז כמו הפוסט הקודם על מה שהגשמתי, הנה המקבילה על פנטזיות שרצות לי בראש לפעמים וטיפה מדגדג לי להגשים. חייב לציין שבאמת כל הדברים שבאמת רציתי הגשמתי, ככה שייתכן ומדובר בפנטזיות סוג ב'. לכו תדעו, אולי יום יבוא :)

גבר

כנראה הפנטזיה הכי קלה ליישום מבין הרשימה. אפילו בתקופה שגרתי שם התחלתי לפעול קצת לכיוון עם הודעות והתכתבויות, אבל שום דבר מזה לא יצא לפועל בסופו של יום. שמעתי פעם תיאוריה שאצל הרבה חבר'ה צעירים (בעיקר עם השקפות עולם ליברליות) כבר אין הסתכלות על מיניות כסטרייטים\גייז\ביסקסואלים , אלא כמעין ספקטרום פלואידי. האם אני נמשך לגברים בימים כתיקונם? כנראה שלא ממש. האם אני רואה מדי פעם גבר שבא לי עליו? וואלה כן. כנראה שהרף צריך להיות מאד גבוה ולתפוס אותי במעין מוד מסוים של חרמנות. אפשר גם להגיד שזה כנראה משהו שלא באמת בא לי עליו או כמו קורס הצלילה שאמרתי שאעשה מאז השחרור, אבל לא באמת קרה עם זה כלום מאז: זה כנראה לא חשוב לי מספיק.

טראנסית

צריך לעשות אלף אלפי הבדלות בין היפיפיות שבפורנו (זוכרים את הכוכבת האהובה עלי?) לבין אלו שבמציאות. מאמין שבשני המקרים אגב מדובר בבחורות עם סיפור חיים סופר מורכב וקשה, שבכנות לא יודע אם ואיך אוכל בכלל להכיל. בניגוד לבעלי הפין מלמעלה, כאן דווקא לקחתי יוזמה והתכתבתי עם שתיים מפטלייף כשהייתי בברלין, אבל לצערי לוגיסטית בסוף זה לא התאפשר.

קוקהולד

כבר כתבתי על כך לא מזמן. וכמו שכתבתי, לא יודע איך אגיב בסיטואציה שכזו. נראה שאם אציע את זה לאשה היא תהיה בעיקר בהלם.

כלוב זין

איזושהי פנטזיה משעשעת שאני מוצא את עצמי מאונן עליה לפעמים. מצחיק להגדיר זאת כפנטזיה, כי בכל זאת מדובר בפרקטיקה מינורית מצד אחד, ויכולה להיות ארוכה ולא מובילה לגמירה מצד שני. סוג של קינק קטן הייתי אומר. בתור בנאדם שנוטה להכתיב את הטון בהרבה מהמקומות והסיטואציות שהוא נמצא בהן, כלוב קטן ומגביל יכול לגרום לי להנות מהדברים קצת אחרת. 

חדירה כפולה

חזרנו וחדרנו לפנטזיות הפורנו הקלאסיות. שם דווקא הייתי באירוע שבו היה רצון שזה יקרה, אבל חורי תחת כאנלוגיה מושלמת לחיים שלנו, לא תמיד נפתחים כשצריך.

https://ibb.co/zWf5tWwL

(אין לי יוסר פרימיום, אז נעלה לאתר צד שלישי כמו חורני)

מאז שסיימתי תיכון (אם לא קודם) יש לי איזשהו קוף על הגב שאני מרגיש לוזר, לא יוצלח שכזה. היופי הוא שזה אפילו לא על דבר אחד, אלא כל פעם על דבר אחר: פעם על אי הצלחה עם בנות, פעם על זה שאני בתפקיד ג׳ובניקי מעאפן בצבא (תודה על התמיכה אבא) ולא מתקרב לאותם יפי הבלורית והתואר, פעם שאני לא מוצא עבודה נורמלית, וכהנה וכהנה. היו לי אירועים נקודתיים של הצלחות מיניות או עם פרויקטים ספציפיים שנתנו לי בוסט מסוים, אבל במאקרו זה עדיין לא היה זה. 

כשנכנסתי להייטקס לפני משהו כמו עשר שנים (עדיין מרגיש כאילו זה היה אתמול) החיים שלי החלו לעלות על הגל. בעקבות זה אפשר לומר שמרבית ענייני הדימוי העצמי שלי נפתרו, לפחות זמנית. עניין הפרנסה היה הדבר שהכי בער בי, אז פתאום משכורת של 12 של לפני עשור גרמה לי להרגיש על גג העולם. מאז התקדמתי גם בעבודה וגם בחיים עצמם, אבל כבר תקופה ארוכה יש מישור. פשוט פלאטו עם שיפורים מינורים אם בכלל. טו ליטל טו לייט.

ולאחרונה פשוט משעמם לי. כמעט כל מה שהסב לי איזשהו עניין או הנאה כבר לא מרגש אותי. אני נמצא במשרד ופשוט לא מעניין אותי כבר כל מה שיש לי לשמוע בספוטיפיי או כל הסרטים ביוטיוב שהיו מאד מעסיקים אותי עד לא מזמן. זה כמובן גורם לי לחשוב על עצמי כאדם משעמם, כפי שכבר כתבתי פעם או פעמיים לאחרונה. עכשיו תראו: עם יד על הלב, באופן אבסולוטי עשיתי וראיתי יותר דברים מהאדם הממוצע. אני גם אגיד שהסיבה שעשיתי וראיתי כל כך הרבה דברים בחיי היא כי אני בנאדם מעניין, עם ידע רחב, רעב ודחף לטרוף את העולם. אלמלא זה כנראה עדיין הייתי גר בשכונה של ההורים שלי והייתי חבר של ליאור המעאפן מהתיכון. אני כנראה צריך איזושהי תשתית שתיצור לי יותר מצבים שיזכירו לי את זה.

מהצד השני גם לא מרגיש שאני כל כך מעניין את האשה. כל מה שזה לא לדבר על הקקי או השינה של הילדים סוג של נדחק אצלה אחורה, ותוסיפו לזה שאצלי כמעט ולא קורים דברים מעניינים בחיים ככה שבאמת מרגיש שאין לי מה לספר לה. השבועות רצים מהר וכל יום נראה בדיוק כקודמו.

אתמול שכבנו מיוזמתה. אחרי האירוע בפוסט הקודם (לא מחשיב את המשפט וחצי של החרמנות הרגעית שלי בעודי עושה ביד עם באטפלאג רוטט כ"פוסט" 😄 ) החלטתי לבצע הפסקה יזומה בנושא מצידי. אני חושב שזה נבע מ30 אחוז מזה שהתחשק לי לעשות לה דווקא שכללה קצת התנהגות קרה במשך הזמן הזה, וה70 אחוז הנותרים על כך שבאמת לא התחשק לי כבר ולא יכולתי לשמוע עוד את הדחיות האלה. ואיך היה? פסדר אני יודע. כאילו מדובר באותו הליך שוב ושוב: אני משחק לה בשדיים, עובר לאונן לה, היא לי, אז יורדת לי, אני לה, מתיישב מעליה ל69 ומפציר בה לאכול לי את התחת, ממשיך לרדת לה עד שהיא מבקשת שאזיין אותה, מזיין וגומר. מתי הפעם הבאה שזה יקרה? לא יודע. האם אני "אשבור את החרם" בעקבות היוזמה שלה? כנראה שכן, כי זה בכל זאת ניטרל לי את ה30 אחוז דווקא. לגבי ה70 אחוז הנותרים אני בספקות.

זה דבר נורא נחמד 🍑

אין דיסוננס גדול יותר מאשר לקרוא פוסטים מחוויות ממסיבת הדקדנס שתוך כדי האשה והגדולה נכנסות הביתה בצעקות: הגדולה נכנסת מאופרת מהגן לפורים ובאה לחבק את הקטן באגרסיביות, האשה צורחת עליה שתעזוב אותו שלא תלכלך אותו עם האיפור, תוך כדי היא לוקחת לו איזה דובי קטן ומעיפה אותו באוויר, פה אני גם מתחיל להתעצבן וצועק עליה, עד שהאשה מצליחה לגרור אותה לאמבטיה, שם גם הכל מתנהל בצרחות על הסרת האיפור המזדיין הזה.

אין לי כח כבר לבית משוגעים הזה.

אני חושב שחלק מרכזי ומהותי מתחזוק ותפעול חיים תקינים ומוצלחים זה שקט תעשייתי. לדאוג שיהיו לך כמה שיותר עוגנים שפועלים באופן אוטומטי, או לפחות באופן שמצריך ממך כמה שפחות זמן ואנרגיה לתפעל: בעבודה, בזוגיות, בחיים עצמם. לא חושב שזה קרה באופן מודע, אבל איך שהתחלתי לעבוד בעבודה של גדולים כל העניין הזה של הלו"ז והיעילות בזמנים התחיל ממש לשחק אצלי חלק חשוב בחיים, אולי אפילו באופן קצת קיצוני.

יש בזה איזשהו הגיון קר שאני אוהב. אני תמיד אומר שאני נוטה לפעול מהשכל בצורה מאד מחושבת. זה עושה שכל, אבל עדיין חסר לי הthrill of the hunt שהיה לי בתקופה שהייתי "שבור" עם ימים שלא יודע איך הם מתחילים ולא יודע מתי ואיך הם יסתיימו.

פיט דוהרטי הוציא לאחרונה שיר חדש - זה בזון המוכר והאהוב, וואלה שיר חמוד. יש פה את רוב אם לא כל הדברים שגרמו לי להתאהב באמן הזה לפני כך וכך זמן, אבל עכשיו חסר פה את הדבק שיגרום לזה להתחבר.

אני חושב שאיזה חודש במצטבר היינו חולים. האשה עם איזו קירור\עייפות\תשישות איך שלא נקרא לזה שלא יודע כבר כמה זמן היא עם זה. הגדולה גם חטפה איזו מחלה שהשאירה אותה בבית יום אחד במקום ללכת לגן, ואז עבדכם הנאמן חטף. מה זה חטף, שבוע שלם בקושי יכולתי לזוז. כל בדיחות ה"גבר עם חום כותב צוואה" כאילו נכתבו עליי באותו רגע. אבל צחוק בצד, באמת לא זוכר מתי היה לי משהו כל כך חזק לכל כך הרבה זמן.

בשישי שעבר האשה נסעה עם הילדים לאיזה משהו משפחתי רחוק לכמה שעות טובות. בגלל אילוצים לוגיסטיים נאלצתי לוותר על מקומי באירוע, וזו לא הייתה עבורי טרגדיה גדולה כפי שאתם יכולים לדמיין. בדרך כלל אני נוטה לבלות את השעות הללו בבית עם עצמי, ללכת לחדר כושר, לנגן ולשחק במחשב, כאילו אני בן 17 אולי אובר אגן. אחרי כל כך הרבה זמן בבית בשבוע האחרון לא יכולתי לראות את המקום הזה כבר. אז התחלתי לשלוח הודעות לכל מי שאני מכיר ואיכשהו רלבנטי למפגש, ויצאתי העירה, יהיה מה שיהיה. הגעתי לחבר שהזמין אליו חבר'ה ואמר לי גם לבוא, אבל לא כל כך היה זמין בין לבין, מה שגרם לי לחשוש שאגיע שהאירוע ייגמר. בסוף הגעתי בדיוק בזמן וקיבלתי את מנת ההתאווררות והסוציאליזציה שהייתי כה זקוק לה. ניסיתי גם לקבוע סוף סוף עם המאהבת הפוטנציאלית תוך כדי, אבל היא לא הייתה זמינה לצערי.

(מי שהיה) החבר הטוב ביותר שלי לא מדבר איתי כבר יותר משנה, מי שאני נשוי לה, חולק איתה בית ומגדל איתה ילדים הפסיקה לשכב איתי, וכל יום מרגיש לי כמו קריקטורה על חייו של האיש המשעמם בעולם.

לפני כמה ימים חיכיתי לה במיטה כמעין איתות לכך שנשכב. היא יצאה מהמקלחת וישר לבשה פיג׳מה שזה מעין האיתות הנגדי שלה לכך שהיא לא בעניין. שאלתי אם תרצה לעשות לי ביד וענתה שלא. אמרתי בתגובה שאני כבר אפסיק לבקש, והיא ביקשה שלא.

בכנות זה כבר מתחיל להימאס לי. אם קודם עוד איכשהו היה לי עניין ביחסי מין איתה, היא כבר הוציאה לי את כל החשק לכך. נמאס לי שיש אפס יוזמה מצידה, והתגובות ליוזמות שלי הן 95% שליליות וה5% הנותרות זה לעשות לי טובה כדי שלא אציק לה והיא תוכל ללכת לישון.

תחושת העלבון שלי מהדחייה היא כבר כל כך עמוקה. זה אפילו לא רק עניין של הסקס שחסר (כי אז כנראה הייתי "סוגר פינה" עם ליזום עד היענות), אלא הרצון שלה בכלל לקיים איתי איזשהו מגע מיני.

כבר נפלה לי ההבנה שלא מדובר פה באיזשהו אירוע נקודתי מתגלגל, אלא ממש סקסלס מריאג׳ לפי הספר. אז פורמלית נפלה אצלי ההחלטה להפסיק ליזום. חלק מתוך איזשהו רצון ילדותי לעשות לה דווקא ולגרור אותה לפתוח את הנושא, וחלק כי באמת כבר לא נעים לי לקבל את הדחיות הללו פעם אחר פעם. אם הייתי אצל הפסיכולוג שלי בזמנו הוא בוודאי היה אומר לי לדבר איתה על זה. נניח והייתי עושה את זה והייתי פותח את זה מהצד שלי, אז מה הייתי מקבל בתגובה? שלא בא לה. צריך שניים לטנגו. זה עוד לפני חוסר הרצון והחיבה שלי ללדבר על דברים. אני מאד עצלן ונשמר לעצמי שמדובר על לדבר על דברים שמפריעים לי.

לאבא שלי יש איזה קטע מרצה. אני חוזר בי, מרצה זו לא בהכרח המלה הנכונה. לא אכפת לו מלרצות את הצד השני, כמו שאכפת לו מאיזה שד דמיוני של מה יגידו עליו, כאילו למישהו בעולם הזה אכפת. זה הוביל לכמה תאקלים בינינו פה ושם בנעוריי, וגם ללא מעט אירועים שאני בעיקר תופס אותם כמגוחכים במרוצת השנים. וגם תפסתי אותם ככה בזמן אמת כמובן.

עכשיו אולי כתוצאה ממרדנות נעורים שלא חלפה ואולי כי זה באמת מי ומה שאני -  אני די ההיפך ממנו בקטע הזה. אני אדם שנורא דובק באמת שלי ובמי שאני, יהיה המחיר אשר יהיה. אולי בגלל זה יש לי בכלל איזו מחשבה בראש והסתכלות על מה זה להיות טיפוס מרצה, ומה שבעבור מרבית האנשים מהווה כללי טקס של חיים בחברה נורמלית, אני תופס  דברים מסוימים בקונסטלציות מסוימות כאיזשהן פעולות walk the extra mile של ריצוי. ומה אני מרצה אתם ודאי שואלים? את מה לא אני עונה: דברים מוחשיים כמו הילדים, הבוס, האשה, לעיתים ההורים (כשלא דובק בי חיידק הנעורים המרדני כמובן). וגם דברים יותר אמורפיים: המשפחה, הזוגיות בתור ישות קיומית בעיקר, כל הקונסטלציה העדינה הזו שהיא החיים שלי, שמרגישים לי תמיד שתזוזה קטנה אחת לא במקום, וכל מגדל הקלפים הרעוע הזה הולך לקרוס אל תוך עצמו. אני חושב שריצוי במהותו זה משהו שהבסיס שלו זה הקרבה מעצמך למען האחר, בין אם ההקרבה הזו הולכת לחזור אליך או לא. כמו בכל מקרה של בנאדם שמתקיים בעולם עם עוד אנשים מלבדו, אני מקריב מעצמי למען כל הישויות והמסגרות הללו: זמן, כסף, אנרגיה, תשומת לב. לעיתים אף את האושר האישי שלי, שהיה יכול כנראה להיות גבוה יותר במקום אחר באותו רגע נתון. וואו הסתכלות אופטימית משהו. 

אני כבר הרבה זמן סגור בתוך עצמי. לא מצליח כמעט לצרוך תוכן כמו סדרות, סרטים ושלא לדבר על ספרים. התחלתי לראות "הדב" לפני כמה זמן שהיא אמורה להיות טובה והסגנון שלי. היא אכן עשויה טוב והכל, אבל משהו שם פשוט לא נכנס פנימה, ולא נראה לי שזה בגלל הסדרה. אפילו לא באמת הצלחתי להבין מי נגד מי שם בכל החבורה הזו. על להכיל אנשים חדשים כמובן אין מה לדבר, את הקיימים אני בקושי מצליח לתחזק, וגם זה שאני מכריח את עצמי בפורמט ה"להיפגש עם חבר פעם בשבוע בערב". האשה למשל איכשהו עושה לה חברות חדשות בפילאטיס ובין האמהות מהגן. אצלי זה מסתכם ב"שנינו הורים, בוא נסבול את זה ביחד".

חבר פעם סיפר לי שהוא ראה סרט על לאונרד כהן שבו הוא מספר שהוא ניגש לכתוב שירים כמו עבודה. אז בניגוד לדימוי שאולי מצטייר לנו בראש של לאונרד הצעיר שחווה שברון לב, ועל בקבוק יין ואינסוף סיגריות בחורף ניו יורקי כותב את סוזאן בטייק אחד, המציאות כנראה כללה המון התמדה, הרבה מאד טייקים, וכנראה שגם הרבה מאד סיגריות. אז כמו לאונרד כהן, מה שמחזיק אותי זה בעיקר ההרגלים, ובעיקר התזמון שלהם: מתי ללכת להתאמן, מתי לאסוף את הילדים, מתי לעשות סוציאליזציה ומתי ללכת לישון. הייתי אומר להכריח את עצמי, אבל אין פה עניין של סבל. מחלק מהדברים אני אפילו נהנה חייב לציין. זה בעיקר להפוך את זה לחלק מהיומיום שלך, כמו לנשום או לאכול.

בקונטקסט בדסמי הייתי אומר שזה משהו כמו to submit yourself. ההנאה של העצמי היא מאיזושהי כניעה והתמסרות לסדר גדול יותר, קצת כמו באמונה דתית. וכמו לקבל בתחת, זה יכול להיות מאד מהנה, אבל תלוי בקונטקסט. אז אולי ריצוי זה לא בהכרח דבר כזה רע. 

לפני שבוע בערך נכנס לי איזה ג'וק לראש שאני משעמם. שלפעמים אין לי על מה לנהל שיחה, או שאפסו כוחותיי בלהוביל אותה. זה מצחיק, כי תמיד הייתי בטוח שאני המעניין וכל העולם הוא המשעמם. זה בהנחה ו"מעניין" אומר להכיר את האלבומים הפחות מוכרים של פינק פלויד לפני דארק סייד ועוד כל מיני פרטי מידע איזוטריים למיניהם.

הסתובבתי כמה ימים בתחושה הלא נעימה שבעיקר סתמה לי את הפה בבית, באיזושהי מחשבה של "מה שאגיד זה כנראה לא מעניין". ואז הילדים נהיו חולים. כמה ימים של back to basics כמו שכתבתי לפני כמה פוסטים, שהציפיות המרכזיות בהם זה להצליח לישון נורמלי וללכת למשרד (AKA המקום המפנק ביותר שיכול להיות בעבור הורה לילדים קטנים, קל וחומר חולים).

הקטנים הבריאו וניכר שדברים מעין מתחילים להסתדר ולחזור לעצמם: החטופות שחוזרות, שעות האור שמתארכות בכל יום, בעבודה קיבלתי עדכון שכר וקידומון קטן (טו ליטל טו לייט כמו שאומרים, אבל עדיין יותר טוב מכלום), והצלחתי להתגבר על איזשהו מטרד גופני פעוט וזניח שקצת עצבן אותי תקופה. אפילו האשה יזמה סקס שהפעם הקודמת שזה קרה הייתה שהיא רצתה להיכנס להריון. מקווה מאד שגם לא עכשיו. נראה לי גם שזו הפעם הראשונה בחיי שגמרתי בתנוחת קאוגירל.

מאז הצבא (ואולי קצת קודם אפילו) יש לי בראש איזה שד של אני לא יוצלח. לא ניכנס למה, כי זה באמת לא מעניין, אבל רק אגיד שזה משהו שמלווה אותי מאז בכל מיני רמות עצימות משתנות לאורך השנים, ובאזורים שונים של חיי.

עכשיו עם יד על הלב, אני לא אדם גרידי. אני חושב שבאמת הגעתי לאיזשהו מצב (שיש שיגידו שהוא מעורר קנאה) שבו צרכיי הפיזיים מסופקים ברמה שהיא אובייקטיבית סבבה. מעבר לזה (בית מטורף, מכונית יוקרה וכו') זה באמת לא דבר שמושך אותי. מה כן, אם יש משהו שאני מקנא בו זה אינטראקציות של אנשים אחרים: זוגות, חברים, ויש מצב שגם עוד כמה שנים של הורים עם ילדיהם.

כבר תקופה ארוכה אני מרגיש שאני לא מוצא את עצמי. כאילו משהו בפן החברתי של החיים שלי לא מתנהל כפי שאני רוצה. קשה לי לשים את האצבע למה, ועוד יותר קשה לי לראות כיצד אני משנה את זה. למשל במרבית האירועים החברתיים שהייתי בהם בשנתיים האחרונות הייתי או הכי מבוגר או הכי צעיר. מרגיש שיש לי כל כך הרבה דברים בראש מכל כך הרבה עולמות תוכן נפרדים, אבל כל כך מעט אנשים לחלוק איתם את זה. לפחות כאלו שיבינו בכל מקרה. האנשים שהכי קרובים אליי מבחינת סטייט אוף מיינד זה החבר'ה מהעבודה וחבורת ההורים מהגן של הגדולה. באתי בהתחלה לכתוב שזה עצוב ואז מחקתי. האם זה עצוב? זה פשוט החיים.

פינת השיר היומי

איך אני אוהב את לו ריד. הלוואי והייתי יכול לשבת איתו לקפה. מדובר מבחינתי באחד הכותבים האדירים שגם יושב אצלי חזק על זכרונות משנת השירות. אמנם השיר הזה הוא לא מהרפרטואר הכבד של ברלין (מודה שזה אלבום מדהים, אבל קשה לי למצוא את הפנאי הרגשי להאזין לו לעומק) או מהלהיטים שלו, אבל כן זה שיר כיפי וכתוב היטב עם המון הומור עצמי. קצת כמו שאני תופס את עצמי כנראה.

אני קמצן. על אמת, ובעיקר על עצמי. עם השנים שהתחלתי להרוויח יותר טוב זה אמנם קצת ירד בחולניות שהייתה לזה כשלא היה לי כסף (סיפרתי כבר שהייתי תקופה בלי פח אשפה בבית כי התקמצנתי לקנות?), אבל זה עדיין נוכח.

בכלל ככל שיש לך יותר כסף (בד בבד עם זה שאתה מתבגר, עובד בעבודה של גדולים, ילדים וזה, אז יש לך גם פחות זמן) אתה מוצא את עצמך משלם בשביל זמן: מזמין וולט במקום לבשל, קונה חדש במקום לתקן, לוקח מונית במקום אוטובוס וכו'. יש בזה מן ההגיון, אבל מוציא קצת מחדוות החיים של בניית דברים קטנים, לא יודע בדיוק כיצד להסביר.

בכל אופן, חלק מהקמצנות הזו מובילה להתמקחויות. לפעמים על שטויות ואפילו על שקלים בודדים, כמו שהייתי תרמילאי בזמנו. אולי מהצד זה נראה מטופש בקטע של מה לעזאזל הוא מתמקח שעה עם איזה מוכר הדוכן על 5 שקל בשביל חולצה מסריחה, אבל זה נתן לי איזו תחושת עוררות מסוימות וסיפוק כשההתמקחות הצליחה, something to make me feel I'm alive או משהו כזה. מאז מים רבים עברו בירדן, וכמו שניתן להבין מהפסקה הקודמת, התמקחתי פחות ופחות עם השנים.

היום קניתי משהו ממישהו שקשור לאחד מתחומי העניין הסמי-איזוטריים שלי. רצה 350 וגם הסכמתי על כך שדיברנו המרקטפלייס, אבל אמרתי לעצמי ננסה להוריד אותו ל300. יצליח יצליח לא לא. נפגשנו והתחלנו לקשקש, מוציא את הארנק ובא לשלם (זכרו כלל אצבע: יותר קל להוריד בנאדם במחיר שהוא כבר רואה את הכסף מול העיניים) ואז זורק לו שבוא נעשה ב300, מסכים אחי? עשה פרצוף מהוסס של שניה, אמר יאללה טוב ולחץ לי את היד.

אז מעבר ל50 שקלים שחסכתי (ארוחת צהריים ליד המשרד ביום טוב), תחושת החיות הזו חזרה לזרום לי בדם. איזה כיף זה.