מאז ה7 באוקטובר אני חש צמצום בכל הנוגע לחיים האישיים שלי. כמו בפירמידת הצרכים של מאסלו, כל הדברים שהגדרתי כתחומי העניין שלי - מוזיקה, ספרות, בילויים וכדורגל, הכל נדחק הצידה לטובת כל אותם צרכים קמאים של אכילה, שינה, עבודה ועצם החיים שלי ושל קרוביי, שקיומם מסתבר הם לא בהכרח דבר מובן מאליו. לפחות הצלחתי לדחוף לרשימה הזו גם ספורט, שרק על זה מגיע לי צלש. תוסיפו לכך עוד תינוק קצת קלינגי עם בעיות שינה ויצא שאני לא באמת זוכר מתי היה לי זמן של כמה שעות לשיט שלי עם עצמי, או אפילו לחשוב על להתעסק בזה.
כשיש לך ילדים אתה פתאום חווה את הילדות שלך מחדש במידת מה. סיטואציות מסוימות ששכחת פתאום מקבלות משמעות מחודשת וכל פיפס יכול להיות טריגר לעבר.
המון מהחיים שלי נחתך בשנים האחרונות: הפונקציה החברתית של מקום העבודה, הלהקה שהתפרקה, הפונקציות של בת הזוג כמשהו מעבר לאמא ופרטנרית לגידול ילדים. כנראה אחד הפוסטים הקרובים יהיו על הsexless marriage שלנו. חברויות שפעם היו על התקן של פורקן רגשי והתרפתקאות הפכו למפגשי בירה ספורדיים עם קולגות לשעבר שבהם אנחנו מדברים "שיחות של גדולים" על עבודה, נדלן וילדים.
החבר הכי טוב שלי מסתגר עם עצמו / לא מדבר איתי משהו כמו חצי שנה. היו איתו כבר מקרים כאלה בעבר, ואם הייתי צריך לנחש מישהו ממכריי שיעשה דבר כזה, אז הוא היה עולה ראשון. גם אם זה לא אשמתי או לא קשור אלי בשום צורה (עם השנים מחלחלת לי יותר ויותר לעומק ההבנה שלכל אדם יש את המטענים שלו והדרך שלו להתמודדות עם דברים, גם אם זה לא בהכרח עובר את מבחן השכל הישר של עבדכם הנאמן), זה עדיין לא נעים.
שניים מהחברים הכי טובים הנוספים שלי ברילוקיישן. אחד היה באיזה מצב של אאוט עם עצמו עוד תקופה ארוכה לפני שנסע (אפשר להגיד שזה גם מה שהוביל אותו לביצוע המהלך. רווקות תל אביבית זה נחמד עד פרק זמן מסוים) וזה מה שהוביל לאיזה ניתוק מסוים שכבר מתגלגל תקופה. גם הפרשי השעות לא עושים עם מערכת היחסים שלנו חסד. יאמר לזכותו אבל שהוא די רספונסיבי בביקורים שלו בארץ.
עם השלישי יש קשר טוב מאד בהינתן הפרשי השעות ובכך ששנינו עם ילדים. החיסרון הוא שעולם התוכן שלו מאז שעבר נהייה משעמם בטירוף.
במובן הטכני כאילו חזרתי אחורה לתקופת הצבא וסוף המגורים בבית ההורים שהרגשתי הכי לבד בעולם. לפחות אז הייתה לי הרגשה של עולם ענק שעתיד להיפתח בפנייה: טיול, לימודים, חו"ל, תל אביב. ועכשיו נשארתי עם הבאסה, הדכאון והלבד הזה, אבל בלי התחושה שהנה עוד רגע הכל הולך להשתנות.