חלק מהותי מההתבגרות שלי בשנים האחרונות הייתה להפסיק להתאבד על דברים. אני עדיין עושה דברים וחותר אקטיבית להגשמתם, אבל לא נכנס מהם לסחרור. אם יוצא אז יוצא. לא בכח.
זה גורם לחיים לנוע בקצב הרבה יותר מאוזן לכאורה, לתת תעדוף נכון לדברים ולא לעשות תנועות חדות מדי. כשהייתי חייל משוחרר נסעתי פעם לעפולה בלילה על מנת להיפגש עם איזו שבורה מהצ׳ט של נענע (שתבינו כמה אני עתיק). שגרתי בעיר גדולה ומסקרנת בחו"ל הייתי נוסע לכל מיני קצוות שונים ומשונים שלה, רק בשביל לתקוע את הזין שלי באיזה כוס, ולפעמים אפילו רק לנסות.
לאחרונה נגיד הייתי בברלין ורציתי להתנסות פעם ראשונה עם טראנסית. כתבתי בפטלייף מודעה, אפילו כתבתי ישירות לכמה שמצאו חן בעיניי, עם חלקן גם התכתבתי אבל לא המריא לכדי מפגש ואני בסדר עם זה לגמרי, כי אני מרגיש שלא השתוללתי יותר מדי עם הרצון הזה והוא לא העפיל לי על דברים אחרים שרציתי לעשות בטיול. ובנימה אופטימית זו, אם יש פה טראנסית שרוצה להיות הראשונה שלי, האינבוקס פתוח :)
אני חושב שבראייה היסטורית מסוימת, יש לי איזו תנועת מטוטלת בין להגשים את השאיפות שלי לבין להיכנס לאיזושהי מגננה מינימליסטית של להישאר בפינה שלי ולא לצאת ממנה. מזל שהכמות מוטה באופן חד משמעי לראשון.
אני עובד על זה שתהיה לי התלהבות מדברים. מעודדת אותי מאד המחשבה שאני כן משקיע ועושה את הדברים שאני אוהב במסגרת הזמן הנתון והיכולות לכך כמובן. שם אותי בפרופורציות אחרי שאני רואה את בני גילי "מתים חיים" שנטרקים מול הטלוויזיה בסופו של יום. זה מזכיר לי שחבר סיפר לי שראה פעם איזה סרט על לאונרד כהן. בניגוד לרומנטיזציה שלעיתים נדמית בתהליך הכתיבה אצל אמנים (עצוב אחרי שחברה שלו זרקה אותו, הוא יושב עם סיגריה וכוס יין על מכונת הכתיבה כשבחוץ גשם וכותב בטייק אחד את סוזאן) - הוא ממש היה קם בבוקר עם מטלה לשבת על התחת ולכתוב. ככה גם בלחיות ולהתלהב - זה לא בהכרח בא לבד וכמו עם חדר כושר, צריך לפעמים לשים שעון מעורר ולהכריח את עצמך ללכת. ובראייה הכוללת זה בהחלט שווה את זה.