הטיפול בקטן קשה לי, ממש. לא יודע אם זה בגלל שהגדולה הייתה יותר קלה בגילו, או שבאתי אליה עם התלהבות לדבר חדש ואליו אני כבר בא עם חוסר סבלנות ומיאוס, או שפשוט הספקתי לשכוח (או להדחיק) כמה קשה ומעצבנת היא הייתה בגיל הזה. אולי בגלל שהייתה לי סביבה חברתית וזוגית יותר תומכת בזמן הזה, מישהו שאני יכול להתקשר אליו או להיפגש איתו כדי לספר מה עובר עלי. ברגעי העצבים והשפל שלי הוא מצטייר בעיני כאיזה שטן קטן שבא לגזול ממנו את מעט רגעי השפיות שעוד נשארו בחייו. וגם הגדולה לא פראיירית, מה שהופך כמעט כל ערב ובוקר לבית משוגעים אחד גדול.
אני אדם שחייב שהמוח שלו ירוץ כל הזמן. אני לא מאלה שיכולים לשבת כל היום רק לראות טלוויזיה או לבהות ברחוב מהמרפסת.
והנה אני מבלה ומכלה (הרבה מזה כבר בזמן עבר, תודה לאל) את מיטב שעות היום שלי בהרדמות בלתי נגמרות ובהשכמות בשעות שהשמש לא זורחת בהן. מה שהיה קשה לי בתקופה הזו עם הגדולה זה לא רק העייפות הפיזית והמחסור בשעות שינה, אלא החסך של הגירוי למוח עם זה שאני לא עושה עם עצמי כלום מלבד לישון ולעבוד.
יש בי כל כך הרבה אנרגיה שמשוועת לפורקן: אנרגיה לפרוק מיניות, אנרגיה ליצור, אנרגיה למפגשים חברתיים, אנרגיה לטייל, לחקור, לראות וללמוד. אני כל כך מתוסכל שאין לי איך לפרוק אותה גם בגלל המצב הנקודתי של תינוק שגוזל לי את מרבית שעות הפנאי וגם בגלל המצב הקבוע של אשה שלא רואה איתי עין בעין מבחינת מיניות (לפעמים מרגיש לי שמין אצלה זה פעולה שנועדה להתרבות ותו לא) ומחסור במעגלים חברתיים וזמן לעשות את מה שאני רוצה לעשות.
אני צריך קצת חמלה עבור עצמי. להגיד לעצמי שזה בסדר, לא תמיד צריך או ניתן להיות עם רגל מאה אחוז על הגז. לפעמים לא ניתן להשקיע כמו שרוצים בעבודה, בתחביבים, בספורט, בחברים. בהתאם לא ניתן להגיע לתוצאות וליעדים שאתה רוצה וזה בסדר, רק להזכיר שזה אירוע זמני.
כאילו מתחשק לי פשוט לזרוק הכל לפעמים. שאני השתנתי (או ליתר דיוק, התפתחתי) בכיוון אחד ואילו כל המעטפת של החיים שלי התפתחה בכיוון אחר. כל מה שהיה חסר לי לפני כמה שנים (וכנראה שגם הוביל להחלטות אותן ביצעתי מאז) זה כל מה שאני רוצה להקיא מהחיים שלי כעת. הייתי אז בתחושה מוצדקת לשעתה, אולי אפילו בכלל, שיש לי מחוץ לבית מספיק דרמות ובלאגן, ובבית אני צריך איזשהו עוגן של שקט תעשייתי.
אני מרגיש כמו בתקופת הקורונה. הייתה לי תשתית שהיא מדהימה בעבור מה שהיה ערב המגיפה: דירה קטנה בלב תל אביב שהתאימה לשגרת החיים של זוג צעיר שכל היום במשרד (מי חשב בכלל על עבודה מהבית, היו מעלים אצלנו רק את הנושא וחוטפים סטירה) ובערב יוצאים למסעדות וברים, אבל ברגע שהחלו הסגרים והעבודה נהייתה מהבית, כל הפסיליטיז האלו היו חסרי משמעות, ואולי היה עדיף איזשהו בית בכפר בצפון עם מקום לנשימה. לפחות היה לי את הים.