השביעי לאוקטובר והלידה של הקטן קרו יחסית בסמיכות. קשה לי לבודד משתנים ולזהות מה גרם לזה, אבל בערך מאותה תקופת זמן התחלתי להתעניין הרבה פחות בדברים. מה זה דברים אתם שואלים? בגדול הכל. כל תחומי העניין והתחביבים שלי נדחקו למאחוריי הראש ופינו את מקומן למחשבות קמאיות על דברים שהם כבר לא מובנים מאליהם, כמו האם בכלל נקום מחר בבוקר, ואם כן אז כמה נזכה לישון בלילה.
תמיד היה לי איזה דרייב מסוים בחיים שהיווה את המנוע עבורי לעשות את מה שאני עושה. פעם זה היה כסף וקריירה, פעם סקס, פעם אידיאולוגיה ואפילו סתם כיף לפעמים. ועכשיו? כבר תקופה שאני לא יודע מה הדרייב שלי באמת. אולי הwell being של הילדים שלי, אולי לשמור על איזשהם חיים נורמליים בהינתן כל השיט שאנחנו עוברים כחברה ושאני עובר ברמה האישית. בכל אופן מרגיש לי שאני נוסע על אדי דלק, צל חיוור של הטורף האמבציוני שהייתי בעבר.
כל הדברים שהלהיבו וריתקו אותי לפני כמה שנים, חודשים או אפילו שבועות, החלו להפוך לחסרי משמעות עבורי כמעט. אני כאילו מנסה להכריח את עצמי לראות עונות חדשות של הסדרות שאני אוהב, להתעניין במצב בליגה או בהעברות הקיץ של הקבוצה שלי, או להמשיך לעסוק ולהתעניין בתחביבים שלי שהוצאתי עליהם הרבה כסף והרבה תאי מוח בעבר, אבל פשוט לא מצליח להגיע לזה במלוא העוצמה כמו אז. עם ההתבגרות גם ההתלהבות מהעולם פוחתת (איך אמרתי לפסיכולוג שלי בזמנו: כנראה שלא אכיר עוד מוזיקאים שיתנו לי את אותו וואו שהיה לי כששמעתי פינק פלויד בגיל 16), אבל לא ציפיתי שזה יהיה כל כך קיצוני.
