אני הרבה זמן טוען שבחיים יש תהליך הדרגתי וככל הנראה בלתי נמנע של התקהות חושים לאורך זמן. כדוגמא לכך אני אוהב להגיד שכנראה ששום מוזיקה שתשמע בחייך הבוגרים לא תיתן לך את ההרגשה ששמעת פינק פלויד לראשונה בגיל 16. ואז עוד רוג'ר ווטרס לא היה כזה אידיוט, אז עוד יותר.
לפני מספר שנים אירע אירוע משמעותי לאחד האנשים הקרובים אליי. אמנם הוא לא נגע בי ישירות, אבל כן הייתי מאד מעורב רגשית בכל הסיפור, ולבסוף בעקיפין כן היה איזשהו מגע מאד זניח אליי (שיכל כמובן להימנע על ידי, אבל סחבק כידוע אוהב לסבך ולהסתבך לעיתים). אז כך יצא שבעוד אחד ממקרי האובר ריאקציה שלי, יצאתי עם תגובה נורא נסערת וכועסת על אחד המעורבים בדבר, שהובילה אותי לדבר הכי קרוב שהיה לי לאירוע פיזי בשנים האחרונות.
כשסיפרתי את זה לפסיכולוג בזמנו (עם הרקע של הנאמר בפסקה הראשונה), הוא דווקא נתן איזו זווית הסתכלות חיובית על הדבר: הנה תראה שאתה כן מרגיש ולא קהה חושים, שכן גם כעס הוא רגש. מעניין.
זה היה אפוא לפני עידן ועידנים. כל כך הרבה עבר מאז, עם אירועים משני חיים (לטוב ולרע) שאני יכול לשים עליהם את האצבע: תחילתה של הקורונה והעבודה מהבית, עזיבה של מקום העבודה המיתולוגי, ילדים, יציאה מהעיר, החבר שנעלם. כמו במשחק טיים קומנדו למי שזוכר, כל תקופה כזו מרגישה לי כמו שלב אחר לגמרי בחיים שלי. להיזכר בחיים שלי באחת מהתקופות הללו מרגיש פתאום פרהיסטורי.
ובתקופה האחרונה גם הכעס ממאן להופיע וגם העלבון. אפשר להגיד שהנה התבגרתי והנה אני כבר לא יוצא כל כך בקלות משלוותי. אני חי עם הרגשות הללו כמו איזושהי פציעת עבר שהגוף למד להתרגל אליה וכבר לא כל כךפ מפריעה ביומיום. אלא אם האזור מטורגר, מה שקורה לפעמים.
אותן רגשות התחלפו באדישות. היומיום שלי כל כך עמוס שאני רק מנסה ללקט אי אילו תגמולים חיוביים נקודתיים רק בשביל להעביר את היום בתחושה טובה. אולי זה הכל בסוף עניין של הורמונים ולדעת כיצד לעבוד על הגוף שלך, גם מלשון work וגם מלשון trick: אני יודע שלפתוח את היום עם אימון בבוקר עושה לי טוב, יודע מה לא לאכול כדי שלא ארגיש רע ויודע איך הראש שלי עובד לפני ואחרי שאני גומר. ולכן יודע לא לשלוח הודעות שכנראה אצטער עליהן ברגע שהזין מתחיל לעמוד.
הייתי מוצ"ש לפנות ערב לבדי בסלון. האישה והגדולה היו בחוץ והקטן כבר נכנס למיטה. לא נרדם עדיין אבל נתן לי שקט. הכנתי אוכל וצפיתי בהופעה של הבייבישאמבלס ביוטיוב, מעין רגע זן עם עצמי. לפתע הן נכנסו כמו רוח סערה עם הצרחות והוויכוחים האינסופיים שתוריד נעליים, תיכנס לאמבטיה ולמה כל דבר צריך להגיד לך מאה פעם ואת לא עושה, והרסו לי את כל הזן.
קראתי פעם איזה ציוץ של מישהו שאמר שלהיות אבא זה לספוג ולספוג, אבל עדיין להיות בסדר עם כולם. אנא עארף - ההתבגרות יחד ריסון ההורמונים שבא עם הגיל, מספר השחקנים העולה בחיים (כל מיני הורים של ילדים מהגן של הילדים שלי אומרים לי שלום ברחוב, ואין לי מושג מי הם) והסיבוכיות שעולה יד ביד עם הדרישה לעשות תמיד את הכיוונון העדין הזה בין כל המטלות והרגשות על מנת להגיע לwell being המירבי. אז אולי כן צריך לספוג לא מעט בשביל זה.
ההופעה צולמה בבלגיה ב2014 עם קהל מכל טווחי הגילאים, אך בעיקר צעירים שממש נכנסו לאירוע. חשבתי לעצמי שאיזה כיף להיות באירוע הזה, בגיל הזה ובמקום הגיאוגרפי הזה (לפחות אז) וכמה אני נראה רחוק מהם שנות אור. אז נזכרתי שלפני כמה חודשים הייתי גם באירוע דומה, במקום דומה עם סטייט אוף מיינד דומה, או אפילו יותר קרחניסטי מזה. הפסיכולוג בטח היה אומר שהנה זו ההוכחה שזה עדיין קיים, וזה אכן נכון.