מסתכלים על השעון ואז זמן עובר לאט. לאט מאוד. אך את הזמן אי אפשר לעצור.
שעה אחרי שעה ושום דבר לא משתנה לא מבחוץ לפחות.
בפנים, סערת רגשות. רגע אחד אני יכולה להרגיש הכי למעלה, הכי שם, הכי קרובה לכבוש את העולם אך רגע שני דאגות מחלחלות בתוכי. החוכמה היא לדעת לעצור אותן. לדעת להגיד "די, עד כאן". לא להתרגשת יותר מדי.
לדאוג זה טוב, זה אומר שיש רגשות, יש חיבור, זה אומר שאנו חיים אך צריך לקחת הכל בפרופורציה. הרי, מה זה שווה לדאוג כל הזמן. זה רק צורך אנרגיה ואז מרגישים כאילו שנשאבים לתוך חור שחור שאי אפשר לצאת ממנו. מאבדים את האור בקצה המנהרה, מאבדים את הצפון.
כן אני דואגת לפעמים. לפעמים יותר מדי. יש רגעים שרק מילה אחת יכולה לגרום לי להתפרץ בבכי. במיוחד אם אני לא במיטבי. אך כשאני בסדר ברגע שאני מרגישה את הדאגות אני לוקחת נשימה. נשימה עמוקה, ואומרת לעצמי הכל יהיה בסדר.
לפעמים זה עוזר, לפעמים פחות. אך זה קצת מרגיע כל פעם.
היום בא לי לטרוף את העולם. בביס אחד. גדול. אך אני מפחדת שזה קצת מזיק לשיניים 😄
לפני 15 שנים. 22 במרץ 2009 בשעה 14:51