זה מאוד מסקרן ומרגש איך אנשים מתפחתים ומשתנים. אני זוכרת את עצמי לנפי כשנתיים, סוף שירות צבאי שלי. היה לי אז מן משברון כזה, לצאת פתאום מחוץ למסגרת. פחדתי.
היה לי משברון כזה כשגילית את משיכתי לתחום. פחדתי להכשל.
פעם הסתכלתי על אנשים שהם במצבים מסויימים באור שונה. הייתי שופטת אותם והתנהגותם, עד שבסוף הבנתי שבעצם זו בחירה שלהם. מעשים שלהם. שאני לא קשורה לזה. ואם זו לא אני אז תהיה מישהי אחרת.
אי אפשר להיות אחרים על כולם. לא על רגשותיהם ולא על מעשיהם.
אך, גיליתי גם שמה שמשנה הכל זה החיבור והיחס בין אנשים. הכל תלוי באינטראקציה , כימיה ודינמיות.
מצד אחד אני יכולה לדבר עם מישהו שהוא 20 שנה יותר מבוגר ממני ולהיות יותר בוגרת ומצד שני אני יכולה לדבר עם ילד בן 5 ולהרגיש הכי מטומטמת בעולם.
אני מנסה להבין אנשים. מה מניע אותם. זה מרתק אותי. איך שלא הכל שחור לגבי לבן. איך זה שיש צורות חיים שונות, אורח חיים שונה. הרי מי אמר מה מקובל ומה לא?
לפי הסתכלות אנטרופולוגית מה שאצלנו נחשב כסטייה בשבט אחר ייחשב כמשהו נורמלי לחלוטין. וההפך.
אז מכאן זה ברור לי שאפשר לחיות איך שרוצים (כל עוד לא פוגעים בזולת כמובן). אם אני רוצה אני יכולה לא להתחתן, או לחיות עם 20 גברים. אם אני רוצה אני חייבת לא חייבת ללמוד, לא חייבת למצוא עבודה רגילה. יכולה להקים אוהל במדבר יהודה ולחיות באושר עם הגמלים ושאר החיות. הכל פתוח בפניי, הכל הוא לבחירתי.
יהיו אנשים שיישפטו,יהיו כאלה שיתנגדו, כאלה שירימו גבה וגם כאלה שיפרגנו.
אך לא משנה איך, לא משנה מתי הכי חשוב זה לזכור שלכל בחירה יש השלכות אך זה לא אומר שלא צריך ללכת בעקבות האושר.
משהו קטן.. שיכניס אותנו לפרופורציה..
http://www.jafi.org.il/education/ivrit/tss2003/learning4.html
לפני 15 שנים. 23 במרץ 2009 בשעה 12:29
