תפקיד הגבולות הוא הינו לשמור על עצמנו לא? הוא לדאוג שאנו נשארים בתוך המקום שאנחנו מרגישים בסדר לעת עתה. כמובן גבולות נתונות לשינויף ואם חיבור טוב ביחסים הם משתנות ונפרצות.
אך אולי הגבולות הן גם סוג של בריחה. בריחה מהפחדים. קל מאוד מלהגיד זה גבול וזה גבול וזה גבול לגבי דברים שאני מתקשים להתמודד איתם. לברוח לפינה נוחה הזו בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעינינו או גורם לנו אי נוחות.
דבר נוסף, יש פה קצת קונפליקט. הרי כנשלטת אני רוצה לספק את אדוני לפי רצונו, לתת לו אותי לתענוגו בכל צורה שהיא. אך מה קורה כאשר הרצון של השולט נתקע בגבול של הנשלט?
תגידו ששולט טוב יידע לפרוץ את הגבולות. נכון יש בזה משהו. אך עדיין יש את הרגשות מהצד הנשלט, המאבל הפנימי הזה בין לרצות ולבין גבול של עצמינו, במיוחד כשהגבול נותר כחלק מבריחה ההוזכרה למעלה ולא משום דבר אחר. עדיין יש את הרגשות האלה של אשמה. מעצם העובדה שבורחים.
פתרון ההגיוני הינו פשוט לאפשר לשולט ביחד עם הנשלט לעבור את הגבול, את המחסום הנפשי הזה. להבין מה מפחיד בו ולמה בורחים. אך בשביל זה צריך גם כוח ורצון מצד הנשלט. זה הדדי.
יש דברים שיותר קל להגיד מלבצע. נקודה למחשבה.
לפני 15 שנים. 13 באפריל 2009 בשעה 8:21
