הרהורים בתור לירקן

1. אנשים נוטים לייחס לאידיאולוגיה משקל יתר בהבנת או הסבר התנהגותו של אדם.
בעצם הם מתייחסים לבני אדם כאל יצורים שמונעים ע"י רציונל ואין טעות גדולה מזו.

הטרוריסט היהודי שנתפס לאחרונה, כמו כל טרוריסט, פעל מתוך זעם ושנאה.
שנאה היא מגנט מצויין לקיצוניות אידיאולוגית. קודם השנאה, אחר כך האידיאולוגיה.
כך זה עובד, אולי למעט חריגים. היצר מוליך אותנו, השכל מדדה אחריו.

2. בכל פעם שעיתונאי עט על חשוד ברצח ושואל אותו ברצינות תהומית: "למה עשית את זה?" או "אתה מתחרט?" בא לי להקיא.
זו עיתונות במלוא עליבותה, צהובה יותר מקונטיינר של במבה.
כאילו כל מה שנחוץ בכדי להבין את נפשו של רוצח הוא לשאול את הרוצח למה הוא "עשה את זה".
כאילו משפט אחד יכול להסביר התנהגות אנושית. כאילו פתרון התעלומה נמצא על קצה לשונו של הרוצח.
ואז משפטים כמו "האיש רצח כי הוא פוטר" או "רצח בגלל סכסוך על כסא בחוף הים" צצים בתדירות עולה.
כמה פשוט. הנה נפתרה התעלומה. עיתונות במיטבה.
אבל יש כאן משהו עמוק יותר. היחס הפשטני, הגס הזה, הלהגני עד זרא כלפי אירועים שהנפש מתקשה לעכל והדיבור נאלם נוכחם, הופך את חיינו הנפלאים והאיומים, המורכבים כל כך, לטלנובלה מן הסוג הירוד ביותר, לבזאר של קיטש והמוניות.
וזה מקור הבחילה העמוקה.

אין ספק שהמוח הוא המכונה המשוכללת המתוחכמת והמופלאה בעולם.

אבל המוח הוא גם שואב האבק הגדול ביותר שנוצר אי פעם.

את עידן רייכל חיבבתי מאז ומתמיד. כלומר מאז ששמעתי את שיריו לראשונה.
חיבבתי, לא פחות, לא יותר.
שני שירים חדשים שלו, שירים שהלחין למילים של אחרים ומתנגנים עתה ברדיו, שכנעו אותי שהבחור גאון.
או מוכשר מאוד מאוד מאוד, למצער.

אחד השירים מושר (נהדר) בידי זמרת ספרדיה כמדומני (דרום אמריקאית?) והלחן נשמע אותנטי כאילו בקע ממעמקי ההוויה הספרדית. נפלא.
השיר השני נכתב על ידי שמעון בוסקילה והוא מושר במרוקאית. הוא מוקדש לאימו שמתה עליו בהיותו ילד.
בתחילה לא הבנתי מדוע בחר בוסקילה, מלחין בעצמו, לבקש מרייכל להלחין עבורו שיר שהוא אינטימי כל כך.
אבל מיד כששמעתי את השיר המרגש הזה (ואיני מבין מילה במרוקאית) נעלמה השאלה. השירה היפהפיה, הלחן והעיבוד חודרים ישירות אל הלב.

שני השירים, כך נדמה לי, הם מתוך הפרוייקט החדש של עידן רייכל.

אם מישהו יאמר לי שיש פחד גדול ונורא מהפחד לחיות בבדידות תהומית, אומר לו שהוא משקר.
או שאינו יודע על מה הוא סח.
ואם ישאל, ומה לגבי פחד המוות?
אומר, שחרדת המוות אינה אלא החרדה לחוות את הבדידות הטוטאלית.

בעצם, אינני יודע אם קיים פחד אחר זולת הפחד הזה.

לא שלא ראיתי את זה בעבר, אבל לאחרונה הבחנתי ביתר שאת שיש לא מעט נשים, גם נערות, שהולכות כפופות.
הגב העליון מקומר, הראש נוטה קדימה, המבט מופנה מעט מטה.
זה הוביל אותי למחשבות על המהפכה הפמיניסטית. על כך שיש עוד כברת דרך לפניה. לפנינו.
ואולי הגוף, כמו התודעה, מפגר מעט אחרי המציאות המשתנה. ומה שאני רואה אינם אלא שרידים נעלמים מהעבר.
בכל מקרה, מראה שכזה אינו נעים לעיניי.

שמישהו יספר לאריק ברמן שהוא לא מאיר אריאל.