1. אנשים נוטים לייחס לאידיאולוגיה משקל יתר בהבנת או הסבר התנהגותו של אדם.
בעצם הם מתייחסים לבני אדם כאל יצורים שמונעים ע"י רציונל ואין טעות גדולה מזו.
הטרוריסט היהודי שנתפס לאחרונה, כמו כל טרוריסט, פעל מתוך זעם ושנאה.
שנאה היא מגנט מצויין לקיצוניות אידיאולוגית. קודם השנאה, אחר כך האידיאולוגיה.
כך זה עובד, אולי למעט חריגים. היצר מוליך אותנו, השכל מדדה אחריו.
2. בכל פעם שעיתונאי עט על חשוד ברצח ושואל אותו ברצינות תהומית: "למה עשית את זה?" או "אתה מתחרט?" בא לי להקיא.
זו עיתונות במלוא עליבותה, צהובה יותר מקונטיינר של במבה.
כאילו כל מה שנחוץ בכדי להבין את נפשו של רוצח הוא לשאול את הרוצח למה הוא "עשה את זה".
כאילו משפט אחד יכול להסביר התנהגות אנושית. כאילו פתרון התעלומה נמצא על קצה לשונו של הרוצח.
ואז משפטים כמו "האיש רצח כי הוא פוטר" או "רצח בגלל סכסוך על כסא בחוף הים" צצים בתדירות עולה.
כמה פשוט. הנה נפתרה התעלומה. עיתונות במיטבה.
אבל יש כאן משהו עמוק יותר. היחס הפשטני, הגס הזה, הלהגני עד זרא כלפי אירועים שהנפש מתקשה לעכל והדיבור נאלם נוכחם, הופך את חיינו הנפלאים והאיומים, המורכבים כל כך, לטלנובלה מן הסוג הירוד ביותר, לבזאר של קיטש והמוניות.
וזה מקור הבחילה העמוקה.
לפני 15 שנים. 2 בנובמבר 2009 בשעה 23:20
