מאז שהלכת התחושה הזו המשיכה ללוות אותי כמה שעות.
ניסיתי אפילו להחזיק בה, לא לאבד מעוצמת ההשפלה שחשתי כשיצאת.
חשבתי הרבה על איך יכולת לעזוב אותי ככה, במצב הזה, בלי להסתכל לשניה לאחור.
דמעות.
תוך כדי עבודה היא התפוגגה מעט תחושת ההשפלה הצורבת הזו ואני נלחמתי להישאר שם במקום הזה.
לא לברוח.
להישאר בדיוק שם.
אני שואלת את עצמי אם אני מצטערת - אני משערת שכן אבל יותר מכל תחושה אחרת התעוררתי מבוהלת וניסיתי לשווא לתקן...
אני לא יכולה שלא לחשוב עד כמה זה דומה לפעם.
לפעם שלפני 15 שנים. 10 שנים. 7 שנים.
המעידות האלה, הויתורים האלה לעצמי שאחר כך מילאו אותי בצער.
כשנכנסתי לכאן בבוקר לאחר שהלכת גיליתי הודעה ממך. מחנק.
אני כל כך שמחה שאתה לא מוותר לי ויחד עם זה אני נחנקת וכמו נאבקת לנשום אויר משל עצמי ולא רק את האוויר שאתה מספק לי.
ידעתי שתחזור רק בערב ופתאום כששמעתי את צליל המנוע של הרכב שלך משהו פרפר בי ונדרך.
לקום בבוקר לפניו.
להיתקלח.
ללבוש בגדים יפים וחיוך יפה.
לא לשכוח חיוך.
להכין לו קפה.
להביא את הקפה לחדר.
להעיר אותו בצורה נעימה.
לחייך.
להביא את הדיקנטר שהוא משתין לתוכו.
לחכות.
שהחיוך לא ירד.
ללמוד לשרת.
קשה.
אני צריכה אויר.
לפני 17 שנים. 13 באוגוסט 2007 בשעה 12:32
