כבר שנתיים או שלוש שכאב הפך ללא חביב עלי. הגוף נרתע ולא מקבל.
פטרוניוס משתמש בכאב כאמצעי ענישה בכדי להביא אותי למקום שלי.
אתמול, יום שישי, אחרי שבוע מטורף , אני כבר לא ממש עייפה אבל רוצה עוד לישון. לתת לראש לנוח מכל המראות בבית החולים, ומהנורא מכל לראות אישה צעירה נלחמת על כל נשימה ולהילחם יחד איתה על על עוד אחוז בסטורציה, על עוד לגימה, על עוד ביס.
סוף סוף יום שישי, שנינו עד מאוחר במיטה ואני שחשה שהמשטר הפטרוניוסי התרופף מעט, נובחת עליך כשאתה מבקש שאקום להכין קפה. ושניה אחר כך אני יודעת שמתחתי את הגבול עד קצהו.
כשאני קמה ומביאה קפה, אתה מורה לי לסגור את הדלת ואז הקין ביד שלך.
אני שונאת קין, הכאב שלו בלתי נסבל עבורי.
אני אוחזת את הקרסוליים שלי, כשאתה חג מסביבי. מכה ראשונה. לא לזוז, ואז מכה שניה ושלישית. זה כואב.
אני חשה שלא תוותר לי עכשיו. למרות כל מה שקורה וזה טוב לי באופן מפתיע.
אני צריכה להיענש, לחוש כאב, ובעיקר לחזור למקומי מולך.
בסוף, כשאני כפופה ואוחזת את הקרסוליים ואתה מכה בי עם הקיין את המכות האחרונות אני מסתכלת על הטיפות הנוזלות במורד הירכיים שלי ותוהה האם זו זיעה או מיצי כוס 😄
טוב לי במקום הזה
וטוב לי כשאתה לא מוותר לי.
לפני 17 שנים. 13 באוקטובר 2007 בשעה 11:52
