עכשיו כשאת איננה את הרבה במחשבותיי.
כמו בחודשים, בשבועות, בימים, השעות והשניות האחרונים שלך.
את ידעת ותמיד אמרת לכולנו שאת תמותי צעירה. עוד כשהיינו ילדות.
אבל לא האמנתי לך גם כשהחזקת את פיסת הנייר הכתובה בכתב רהוט ומנוסח היטב שאמר שאינך מסכימה להחייאה גם כשרמת החמצן בדם שלך הלכה וירדה, היית מטושטשת לחלוטין ועדיין סרבת להחייאה, גם אז לא האמנתי שאת באמת רוצה למות. הרגשתי חזק כל כך את הרצון שלך לחיות או את הפחד למות. את העקשנית הכי גדולה שהכרתי אבל כבר לא התווכחת עם אף אחד אפילו פעם אחת במהלך כל השבועות האחרונים בכל מה שקשור בלשרוד בכוחות עצמך עם מסכת החמצן שלך, התרופות שעל אף שהיית כל כך מטושטשת זכרת את כל התרופות שעלייך ליטול ועם המסך של אחוזי סטורציה שעקבת אחריו כל היום. עשית כל מה שהורו לך רק שלא ירדימו ויחברו אותך למכונת הנשמה וכל החרא הזה.
ידעתי שאת רוצה עוד לחיות כשאת יודעת שאת עומדת בכל יום למות. בכל רגע.
זה קשה מנשוא.
את... אפשר היה לעשות סרט על חייך ועל הסודות שלך. זה כמעט מגוחך. כמו בסרטים רק אחרי שעמדת בהבטחה מסויימת ואחרי ששחררת את הסוד שבער בתוכך הלכת. השארת אותו כל כך מבולבל וכואב, הוא לא אמר כלום אבל מהשאלות שלו ידעתי שעכשיו גם הוא יודע. עכשיו הוא באיזה ישיבה מפנה את כל השאלות וכל הבילבולים לאלוהים בדמות לובשי זקנים.
ליד הקבר שלך בכיתי לא רק כי מתת ואת איננה, עוד יותר בכיתי על חייך.
הם היו רווים ביותר כאב ממה שיכול הגוף הקטן שלך להכיל ואת הקאת אותו על כל מי שהיה בקרבתך אם לא שככת את הכאבים בדרכך.
מזמן, כשהייתי ילדה קטנה הערצתי אותך. היית אמיצה ומרדנית ועקשנית ושום דבר לא עצר אותך. היית גם יפה וממך לא הייתי צריכה להסתיר כלום. את גוננת עלי וכיסית על פשעי הילדות הקטנים שלי. איתך עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי.
קראתי את כל היומנים שלך וידעתי עלייך הכל למרות שניסית להסתיר את כל הסודות שלך מכולם. תמיד היו לך סודות.
בטח יש לה כאלה שקבורים איתה.
מאז שבגרתי והשתניתי וגם את בגרת אבל לא השתנית אף פעם ורק הכאב שבך גדל - אז כבר חשבתי עלייך פחות ורק כי את שזורה בזכרונות שלי לאורך כל ילדותי וחיי.
היית כל כך נוחה להדחקה.
עכשיו כבר אי אפשר ולא צריך.
לפני 16 שנים. 22 במרץ 2008 בשעה 23:53
