סוף הוא התחלה והתחלה היא סוף

היא שיתפה אותי מזה להיות תלויה  7 מטר גובה,

פיייר זה נשמע מלחיץ , אני אקרובט אווירי ולי יש פחדים אפילו .

והיא תיארה את זה ואמרה שזה להיות תלויה בין חיים ומוות, גן אדם וגהנום.

בכל זאת המהלך שעשינו, היה שלנו, באחריות שלנו, וכל מה שעשינו תחת אחריות של להרים אדם קשור בגובה של כמעט 10 מטר.

היה מלא חששות, אפילו כשהיא הגיעה והראיתי לה את המיקום היא הייתה בשוק ראשוני.

אבל שום דבר לא הרתיע אותנו ממה שקרה אחרי זה, כמובן שתמונה תהיה בקבוצות אבל ללא ספק אחת הקשירות המשוגעות בחיי

 
טוב, בואו נדבר על מה שקרה באורדורה.

מעבר לזה שמדובר בליין עם רגישות אמיתית לקהילה, ליין שאכפת לו מהאנשים שמגיעים אליו, חשוב גם לתת קרדיט לאור ודורה, שעובדות קשה מאחורי הקלעים, ולכל מי שלוקח חלק בהפקה ובבניית המרחב הזה.

במסיבה האחרונה שהייתה בסוף השבוע היה קסם קצת אחר. תחרות מכירת העבדים הייתה משעשעת, קלילה ומהנה, ובכנות  לא נראה לי שמישהו ציפה להיענות כל כך

גבוהה. היה יפה לראות את כמות האנשים שבחרו להשתתף ואת האנרגיה שנוצרה סביב זה.

אבל לפעמים יש גם מקום לביקורת. מי שהנחתה את התחרות משכה אותה מעבר לנדרש, והוסיפה לא מעט דברים שלא היו רלוונטיים, מה שפגע מעט בקצב ובזרימה של האירוע.

כן, לפעמים יש לי ביקורות. נראה לי שכבר יצא לי לבקר כמעט כל מסיבה אפשרית אחרי תשע שנים במסיבות BDSM כנראה שמותר לי להיות קצת ניר גלבוע.

ומה שבאמת הרשים אותי היה שכמעט 60 אנשים חדשים הגיעו לליין. עבור ליין שפועל פעם בחודש, זה מספר מרשים מאוד. זה מוכיח שכאשר עובדים נכון, יודעים לשווק בצורה

מדויקת ונותנים למוניטין לדבר בעד עצמו – אנשים מגיעים. בלי דרמות, בלי לכלוכים ובלי רעשי רקע מיותרים. בעיניי, זה שיעור שהקהילה כולה יכולה ללמוד ממנו.

ומעבר לכל זה היו סשנים. הרבה סשנים. אחד הדברים היפים שיצאו מהתחרות היה שהיא הכניסה אנשים למוד של עשייה. פתאום המקום התמלא בישבנים, בבלבילים, בצחוק,

בהתרגשות ובהמון סשנים יפהפיים. האווירה השתנתה ברגע, והחלל כולו התמלא באנרגיה חיה ונושמת.

כמו שאני תמיד אומר – מעז יצא מתוק. גם כשיש דברים שפחות עובדים, לפעמים דווקא מהם צומחים הרגעים הכי יפים.

אני כבר מחכה למסיבה הבאה. לצערי לא אהיה בארץ במשך חודש, אז אצטרך להתגעגע מרחוק, אבל אני מקווה שגם הפעם הבאה תהיה מטורפת לא פחות.

היו אנשים יפים, היו חיבורים יפים, היו סשנים מרשימים, ובסופו של דבר זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את הליין הזה – הוא מרגיש משפחתי. כי מעבר לזה שזו עבודה, ומעבר

לזה שזה אירוע, יש כאן משהו הרבה יותר קרוב, הרבה יותר אנושי והרבה יותר אמיתי.

מעבר לזה סושנתי קצת הייתי גם אני צריך את השקט הזה לראש.
 
 
 

חזרתי לקשור, 

קצת בצורה שבועית כזאת, הייתה החלטה חשובה וטובה לי מאוד.

לפעמים הפסקות עושות טוב בחיים, לדעת להתכוון ולחשב את כל המסלולים שלנו בחיים.

ושבת נפגשתי עם מישהי חדשה, (כרגיל מהמרכז).

בחורה מדהימה, בראטית, תחושתית מהרגיל, מצחיקה, ותאמת זה כיף לי.

הלכנו לנו ליער, יש לי מלא יערות אני כל פעם מגלה עוד ועוד במסעות האלה, והתחלנו לדבר על הכל , דיברנו על גבולות כי זה יותר כיף פנים מול פנים.

בתור אחד שאוהב להתאים את עצמו לצד השני, שמעתי צד אחר בה, צד שגם אוהב לבקש דברים (תקראו לזה רשימת מכולת FINE).

והייתה לנו שיחה ממש ממש טובה, שיחה שמניבה גם פירות .

קשרנו לנו, שמעתי כל נשימה, הרגשתי כל מגע ותזוזה, תחושתיות יתר זה דבר מבורך כי כל מגע גורם לה לרטט , לתזוזה , לנשימת יתר.

כל מגע שלי עלייה גרם לה להרטיב, ועם זאת התקשורת הייתה מעולה.

לדעת שכל ביס השאיר לה סימן, לדעת שהחבלים כל כך נטמעו אצלה שהיא הייתה בשקט שלה ובזון המיוחד שלה.

עד כאן מהקשירה השבועית.

תקופה אחרונה תוקפת אותי המחשבה, 

שבאלי לחזור לסין אתיקס קצת, לראות אנשים שאני בקושי רואה.

לחבק מלא חברים , אולי לקשור שם.

פשוט לחזור להיראות קצת שם, היו לי מספר שנים שם מאז שקורבו נסגר ופתאום הרגשתי שאני יוצא לחופשי בצורה אחרת.

חוץ מזה כשהייתי בקורבו, הרבה ליינים לא רצו שנבוא אליהם כי הם חששו שיהיה בלאגן מה שלא נכון כל כך.

אבל גם כזה תחושה אני יכול קצת לצאת החוצה שזה בסדר.

שנתיים עוד מעט שאני לא הייתי בסין, התחרקות אישית שלי , וגם כי כבר אין פרטנרית לשם שזה בסדר אני אוכל למצוא.

אני באמת מרגיש שזה משהו שאני רוצה לעצמי , נכון שאני נמצא באורדורה שללא ספק מקום משובח ,אנשים טובים, משפחה שבאמת קשה למצוא.

 אבל בסין , זה מקום שאני יכול לצאת כבליין , לא כצלם , לא כנשלט , לא כשום מעטפת חיצונית , פשוט לצאת להנות - כן בלי אלכוהול כי לא צריך.

מאז שעזבתי את הסין , את הלוציפר מרגיש שקצת שכחתי מזה לבלות כמו בן אדם.

רוב המסיבות שאני שם זה בתור עבודה - גם בטבע ובטראנס אני נהנה ומאוד גם כשאני מצלם.

אבל בסין אני והחבלים שם והחברים הקרובים שם.

האם יש עוד אנשים שמזדהים , שמקומות הבילוי שהם אוהבים זה גם עבודה ?

אני לא מתלונן כן אני בעד לעבוד כל הזמן אבל גם לפעמים לצאת לבלות לשנות אווירה.

סופש באמת שהיה מרובה נסיעות, 

הצלחתי למצות את הסופש הזה בצורה כל כך טובה.

מרגיש שאני חיי על אוטוסטרדה אבל ממקום טוב הפעם, לא ממקום של בריחה אלא יותר של חופש והתמודדות עם הדברים.

לאחרונה אני מוצא את עצמי חוזר לעצמ, יותר לדברים שאוהב לעשות, יותר לקיצוניות של הנסיעות .

לנסוע ממקום למקום, לפגוש אנשים קצת סושיאל מה שנקרא ויש בזה המון המון טוב.

שישי האחרון מצאתי את עצמי במסיבת טבע באיזור בית שמש, חברה קרובה חזרה מחול אחרי שנתיים כמעט , והלכנו לקשור במסיבה גם עשינו שיבארי כייפי נעים .

היה לנו סשן שהוא שלנו , כמובן שהיו עוד אנשים בסביבה ממסיבות הטבע אבל זה קהל מכיל ומאפשר .

סיימנו את הסשן , מצאתי את עצמי נוסע לעמק האלה , לבקר קבר של בחורה שכבר לא פה.

שבת מצאתי את עצמי בבוקר , נוסע לאילת ליום הולדת של חברה קרובה היה לנו סשן מדהים של צילומים  - ואז הקיצון חזרתי אחרי לצפון.

סהכ סופש שכולנו צריכים.

אורדורה האחרון,

מלא דברים, מלא מחשבות, אחת המסיבות הכי לא צפויות שהיו.

2 מסיבות טבע משוגעות, כל אחת במקום שונה בארץ , ואז אורדורה ואני בשוק מבחינת החוסר אנרגיות אבל עודף שהיה בסופש.

בהתחלה נראה שהרבה לא נרשמו, לא הרבה גם הגיעו , בדרך כלל בפתיחה כבר יש לפחות 15-30 איש שפשוט מחכים.

ואור הייתה בלחץ, ואמרתי לה שהכל יהיה בסדר, הרי למה שלא ייהיה ממתי מאבדים אופטימיות.

מהלך הערב אני מוצא את עצמי גם מדבר עם אנשים שלא יצא לי לדבר איתם, משלים קצת פערים, מיצר קשרים חדשים.

זכיתי להסתשן אחרי תקופה ואין תלונות, זכיתי להכיר מישהי מקסימה , שאמרה לי - אתה הצלם , בדרך כלל אתה מצלם הולך מה שנכון אבל לרוב אני סופר חברותי.

וזכיתי להכיר עוד אדם מקסים לחיי.

אךך איזה מאנצ',

כרגיל אין לי מה להגיד על העבודה הנפלאה הזאת שקורית פה בחיפה.

נראה שהכל גדל פה, מחוץ למועדונים לרעש, לבלאגן, לסשנים .

היו אנשים מקסימים, היו שיחות, היו קומונות, היה הכל מהכל והכי חשוב שמרגישים שזה משפחה.

וזה היה ממש כיף, כמו כל חודש כשאין מלחמות , אנשים רוצים לצאת להתאוורר ליצור קליקות.

לפעמים ברוב המועדונים מרוב הרעש ממש קשה לזה ומאנצ'ים ופליי חברתיים זה עדיף.

מעבר לזה פגישות עם אנשים שבקושי עוזבים את המחילה שלהם זה רענון.

צריך יוצר מאנצ'ים ומפגשים מעניינים, קצת לצאת מחיי הלילה 

אךךך אין כמו הנישות הקטנות האלה, הניואנסים של חג פסח , עבדות חירות, לצאת לחופש, להשתחרר מכל מה שמחזיק אותנו בחיים.

ואיך אנחנו יכולים להביא את זה לשולחן?

כמובן לא לקשור אותה על שולחן החג מול כל המשפחה כי זה לא יאה ולא מתאים למרות שיש לי סצנה שאני רוצה לעשות ככה אבל זה רק לתמונה.

אבל כן אחרי כמה חודשים שלא נפגשנו, בכל זאת היא מהדרום אני מהצפון, וכשהיא באה לצפון זה לבקר משפחה, והנה הצלחנו גם לארגן סשן שיבארי שבאמת היה לנו שיפור.

אחרי באמת תקופה שלא נגעתי בחבלים בצורה קצת יותר גבוהה, ומשום מה חוזר לזה.

עשיתי לה משהו שונה ממה שאני רגיל, גם היה לה המון מנטאלי וכאב במיוחד ברגל.

הייתה לנו גם שיחה מרתקת, אפילו שאנחנו בתקשורת חודשית כזאת שבאה והולכת אבל זה בסדר.

היה לנו ממש שיחה שקצת לפעמים קשה לעשות בהודעות.

התמונה תעלה ל FETLIFE כמובן , לאינסטגרם אולי לחברים הקרובים.

לפני קצת יותר משנה הכרתי מישהי.

מישהי קצת שונה, קצת לא בנוף הרגיל של כולן.

האמת? לא חשבתי שהיא אי פעם תהיה חלק מהחיים שלי. אנחנו שונים מאוד — באישיות, באופי, באמונה, ובדרך שבה כל אחד מאיתנו מסתכל על העולם.

הקשר שלנו ידע עליות וירידות, כמו שלישראל היו עם לבנון ועזה — תקופות של שקט ואז שוב סערה.

2025 הייתה שנה לא פשוטה בכלל, שוברת נפשית וגם פיזית, אבל איכשהו עברנו אותה.

היו שיחות של שעות, לפעמים גם מפגשים קטנים כשזה התאפשר.

ולמרות זאת, גם אחרי כל הזמן הזה לא יצא לנו להיפגש הרבה.

במהלך השנה הזאת הקשר שלנו נע בין התקרבות להתרחקות — מדברים, מתנתקים, חוזרים לדבר, נפגשים, ושוב מתרחקים. ככה כבר שנה.

אין לי באמת דרך להסביר קשרים נשמתיים.

הם מגיעים בצורה מאוד מדויקת — גם כשיש כאב, גם כשיש דרמות.

אבל יש קשרים שמרגישים אחרת… עמוקים יותר, אמיתיים יותר.

ואז, שוב היא חזרה.

ואין לי איך להסביר את זה אחרת — אחרי שנה שבה רק דמיינו ופינטזנו על זה, היא ביקשה להיקשר.

אני לא אשקר — הפנטזיה שלי לקשור מישהי היא לא משהו שקורה עם כל אחת.

וואלה אני לא מרבה לדבר לאחרונה על המסע שעובר.

אבל באמת סופש כזה הרבה זמן לא היה לי

מעבר למסיבה טבע בחמישי שישי, זכיתי בשישי לבקר בקבר של שני שלנו שהלכה לנו.

הגעתי לקבר, 15 דקות נסיעה סהכ מהמסיבה שהייתי בה.

ישבתי בקבר לא יצאו לי מילים מהפה , זה קצת מוזר שאני מדבר איתה המון ופתאום בקבר המילים כבר אינן.

ישבתי 20 30 דקות ומשתף בסהכ מה שעברתי,ובתור אחד שרואה דברים ומרגיש ידעתי שאת שם יושבת לך על הקבר ומקשיבה.

אבל לך תסביר לאנשים שאותה פיייה הגיעה 4 פעמים לבקר בחלומות.

פרקתי לה כל מה שיכולתי, אחרי הכל היא גרמה להנעה משוגעת אצלי בחיים.

לקח לי מעל חצי שנה לבקר אותה , אבל יש עקביות בנושא , זה קשה לנסוע לשם כל פעם אבל אני יודע שזה שווה את זה.

לפעמים אנחנו נאחזים במתים כדי לדעת לחיות , חברי היקר יענקי גם אני והוא איבדנו אדם זהב את השועלה האדומה שלנו.

לפעמים אני מודה לחיים ששלח לי מלאכים שעודם בחיים , ולפעמים אני מתבאס שאלה שהלכו אינם ולא הספקתי להכירם כמו שצריך.

אבל מסתכלים על מה שיש והטוב.

אני לא מבואס, אני חושב שעצם העובדה שאנחנו בחיים כנראה כי יש לנו פה עוד מה לעשות במסע הזה.

סתכלו על החיים, סתכלו על מי שלצידכם, סתכלו על מה שיש.