לא חשבתי שזה יהיה, אמנם היום זה לא פוסט בדסמי אבל חייב לפרוק.
לא ידעתי שככה מרגישים אחרי פרידה של 17 שנים, חבר הכי טוב, שהיה משפחה ליטרלי זה התפרק.
לא חשבתי שגם אתעצבן מזה, או שזה ישפיע ממש.
משיחה אחת על זה שלא רצית ללמוד על לתפעל את המייבש בטענה שהוא לא תקין לאן הדרדרה שיחה.
וכן זה מוזר, אחרי כל יום שהיינו מדברים פעמיים, סתם שיחות חולין הכי משעממות טוב זה הגיל - ולך יש 3 ילדים אז בכלל אין משו חדש.
ועכשיו אני מתעורר להבין שטעיתי , שבאמת לפעמים יש קשרים שלא מבינים למה להחזיק אותם.
הרי המשותף היחידי שהיה לנו זה שאנחנו מטפלים במגע ורוח בבני אדם וזהו.
וזה מצחיק , כל יום ציפיתי למשהו חדש, כל יום אמרתי אולי יהיה שינוי משו אחר אבל ככה הציפיות וככה האכזבות.
ועכשיו אני קצת יותר משוחרר, נתתי את הכנות כי באמת שנה אחרונה הבנתי שבאמת אין לי תקשורת נורמלית איתו.
זה אומנם לא היה קשר רעיל, אבל גם לא הרגשתי כבר המון זמן מעבר לזה שלמדנו יחד ושירתנו יחד.
באמת עברנו חיים ארוכים יחד, ועכשיו הזכרונות.
חייב להגיד לך תודה על מה שעברנו כי באמת יחד היינו תמיד.