סוף הוא התחלה והתחלה היא סוף

אתמול הייתה שיחה עם חברת צוות לשעבר של קורבו,

מצחיק שהכנסתי אותה לזה ולקחה תעניינים אחרי שנאנו החליטה לעשות תשיט שלה וללכת.

הבנו שכמה אנחנו מתגעגעים לא לקורבו עצמו כליין, אנחנו מתגעגעים למשפחתיות שהייתה.

בלהבדיל משאר הליינים, היחץ עשינו לבד, הכל בנינו במה שנקרא כמה ידיים וצמחנו.

ממסיבה שנייה שהתרחשה בבסקולה, האנשים, הכוח אדם שהיה באותה תקופה.

ימי צילום, 0 מימון, המועדונים שהיינו בהם בתור ליין, כל ההקמות הציוד הכל מכספי מריה וסשה.

יודע וראיתי הכל הכל ועבדתי שם המון זמן, ויודע כמה היה להם קשה להרים את הליין.

השעות, הזמני שינה, ההקמות, החוסר זמינות פתאום של אנשים, אנשי צוות חדשים, פרפורמרים.

הכל הכל , גם נושא הDM שהיו אצלנו שהכל השתנה גם בצורה דיי משוגעת.

מליין שהתחיל עם 2 פרפורמרים גדל בצורה משוגעת, אבל לפעמים כל ליין נופל ומחליטים שזהו.

אבל הגרעין נשאר כגרעין וזה מה שמשפחה הייתה בזמנו, מזכיר את מהיר ועצבני.

ואז הבנתי שזה לא רק המסיבות, מה שעושה את זה זה האורחים, החברים, הצוות, באמת המשפחתיות.

המפגשים שהיו תמיד קורים במרכז, פשוט אין ספור שעות ובניית הליין בצורה משוגעת.

וכל זה משפחה.

ובשאר הליינים לא ראיתי את זה בכלל ככה.

אולי זה בסדר לא להשתייך לליינים של מסיבות ובדסם בכללי, לבוא לבלות ולא להיות עם האחריות שזה מביא עימו.

וזה בסדר גם להתקדם וללכת לבלות.

מהימים של ההפקות הטובות