רומא לא נבנתה ביום אחד

בזמן האחרון אני מסתובבת עם תחושה כזו שמזכירה לי את השיר ההוא של החברים של נטשה,
המשפט המנצח הוא – אין לי, אין לי מה להגיד.

א' טוען שהוא לא מכיר מישהו שיש לו כל כך הרבה להגיד כמוני, שפשוט צריך לדובב אותי.
במקרה שלו זה עובד על ידי הצקות וצביטות בלחי וניג'וסים בלתי פוסקים – "נו תפסיקי עם החיוך הזה, תגידי כבר!"
אולי זה פחד כזה שאם אני אפתח את הפה אני לא אסתום יותר,
אולי זו תופעה טבעית כשהכל בסך הכל בסדר.
אולי אני סתם עצלנית,
אולי אני רגילה לחיות בראש שלי כבר יותר מדי.
אולי אני בורחת מלומר לעצמי את הדברים.

החלטתי אתמול שאני לא יוצאת יותר לבלות במקום העבודה שלי.
כי זה לא עושה לי טוב,
כי זה מונע ממני מלהיות אני ומפחיד אותי לחזור לתחושה הזו,
כי זאת כרוניקה ידועה מראש ואני לא רוצה יותר,
רוצה חדש-חדיש-ומחודש.

הבדיקות דם שלי שוב לא בסדר,
זה מבאס תחת,
מצד שני יש תקווה שאם אני אחזור לטפל בעצמי אני ארגיש יותר טוב,
בעיקר יהיו לי אנרגיות.

אני מתחילה להנות מחדר הכושר,
מתגעגעת אליו כשאני לא שם,
הלוואי ואני אתמיד.

יש לי חלום כבר די הרבה זמן,
אמא שלי אומרת שאני מדברת על זה כבר די הרבה שנים,
כנראה שאני כזו אלופה בהדחקות שכל פעם זה נראה לי רעיון חדש.
הפעם א' רוצה להצטרף, יש לו משקיע, והוא רוצה שנריץ את זה.
אמרתי לו שידאג לכסף ונתחיל לרוץ עם זה, לא אכפת לי אפילו באיזו מדינה זה יקרה.
אני מפחדת להגשים בגדול, החלומות גרנדיוזים אבל אני מפחדת מהמציאות,
לא מאמינה בעצמי.

השבוע כשיצאנו והייתי קצת מבושמת הוא שאל איך הייתי מוכרת את זה,
נתתי לו הרצאה של חצי שעה,
הוא אמר שהיא היתה כל כך מחרמנת שאני חייבת להיות זו שתדבר עם המשקיע, שאין מצב שהוא יגיד לי לא.

אני לא יכולה להשאר במקום שאני נמצאת בו,
לא מוכנה לחיות בכאבים פיזיים,
בתשישות,
ללא יצירתיות,
אני חייבתחייבתחייבת לזוז קדימה כבר,
התקיעות הזו צריכה להפסק,
עכשיו.