רומא לא נבנתה ביום אחד

יצאנו לדפוק את הראש, כי הוא ידע שזה מה שאני צריכה,
לא באמת כי בא לו,
ואני כי ככה הייתי צריכה.
והיו שיחות שנגעו-לא נגעו,
חגגנו את העובדה שאנחנו חברים כבר חמש שנים,
ועוד שטויות,
ופתאום היה דיסקו.
והוא אמר שתמיד יש לו אהבה כי זה מה שהוא מזמין,
ואחרי שלוש כוסות שמפניה וארבעה צ'ייסרים,
אמרתי לו שלא יעיז לומר את המשפט הזה שוב,
בחיים.

כי אני הזמנתי מזמן,
הרבה לפניו,
אבל יש לו מזל,
הוא לא לקח את זה בחשבון.
ולי יש דיסקו,
זו הנחמה שלי והדיג'יי ואלוהים והגורל,
כולם התחשבו בי הלילה,
אמרו שגדול עליהם למצוא גבר ראוי בירושלים,
לפחות יהיה דיסקו.

ואז חזרנו הביתה,
והוא היה כבר צריך לחזור לאהבה החדשה ואני דיברתי על מועדון קרב,
ונראה לי שלראשונה מזה חמש שנים הוא הבין את עומק הבדידות ורצה לדבר על זה שוב.
אבל לי היה פיפי,
ורציתי לקרוא שוב את הפוסט ההוא שכתבתי לפני מאתיים חמישים וכמה יום.

והוא רלוונטי עכשיו, כמו אז.
ואני אכתוב אותו שוב, ככה, קופי פייסט, עם הימים, השעות והשטויות.



אני הרקטום הזועם של ג'ק
פורסם לפני 257 ימים ב - 14 בדצמבר, 2006 בשעה 16:24
אחרי הסרט המטומטם של אתמול הייתי חייבת תיקון, אז שמתי במכשיר את "מועדון קרב" ופתאום נפלו האסימונים והכל היה ברור כל כך.
לא מבינה איך לא ראיתי את זה עד היום, ואולי באמת הייתי שני אנשים ואחד מהם ישן רוב הזמן.

היתה לי את ההזדמנות לפני שלוש שנים, לאכול את ארוחת הבוקר הכי טובה עלי אדמות, לא שפיספסתי, אני יכולה לאכול אותה עכשיו, או מחר, זה לא משנה, זה יקרה.
הדילמה האין סופית, ירושלים-תל אביב, עבודה-הגשמה, אהבה-קונפורמיזם, היא לא קיימת בכלל, זו דילמה של מישהו אחר.

הרי מישהו כבר הצמיד לי אקדח לראש ושכחתי לשאול, מה התכוונתי לעשות, מי התכוונתי להיות.
בדס"מ הוא סך הכל סוג של מועדון קרב, לא שליטה, לא סטייה, הכל בולשיט, אנשים שרוצים להרגיש שהם לא העבודה שלהם, לא הכסף שהם מרוויחים, לא נייר הטואלט שהם מנגבים איתו את החרא.
ובמקום להרגיש את זה באמת, הם הופכים לצבא שלא רואה בעיניים, לא משנה מי נפגע, כן לקחת-לא לקחת שבויים.
ושם נפלתי, במקום פשוט להיות אני, חשבתי שהויתור על בדס"מ הפך אותי לעבודה שלי, לכסף שלי, הדברים שאני לא אוהבת בי וניסיתי לייפות אותם ולהרוויח יותר, ולהראות יותר כזאת ונעשיתי חולה ושנאתי אותי יותר ויותר.

כן אונס, לא אונס, לא משנה בכלל, העיקר הוא מה יכולתי לעשות בנקודה ההיא ושם הייתי אמורה להבין שבדס"מ הוא לא תחליף לאיקאה.
אני זאת שכל המו"לים דוחים את כתב היד שלה כי למרות שהם נורא אוהבים אותו הוא לא מסחרי, תודה לאל, אני בסדר, לא איבדתי אותי לגמרי, עוד לא מאוחר מדי.
אני זו שתהיה הבוס של עצמה, שתמציא חוקים חדשים, אי אפשר יהיה להשוות בין מה שאני עושה לאחרים, לא ממקום של רמה יותר גבוהה, ממקום של – זאתי שלא בתחרות, עושה את שלה וככה זה.
אני זו שיאהב אותה מישהו פשוט כי היא ככה, לא כי היא תתאים לאיזו משבצת, לא כי יהיה לו צורך להשפיל אותה ולהכאיב לה, כי הוא ירצה לאהוב אותה.
והיום, אני הרקטום הזועם של ג'ק.