רומא לא נבנתה ביום אחד

אני חושבת שאם אנשים מסויימים, שלדעתי מגיע להם, היו מתאהבים עכשיו – הייתי הכי מפרגנת בעולם.
אני יכולה לחשוב לפחות על שלושה אנשים כאלה בחיים שלי, שהייתי טסה מאושר אם הם היו מתקשרים להגיד שהם הכירו מישהו.

אבל כל אלה שכל החיים היו ברצף, זוגיות אחרי השנייה, לא מבינים את המשמעות של לבד, של בדידות, אלה פשוט מרתיחים אותי, איך שהם "מסתדרים" תוך דקה ועוד מעיזים לקטר על כל מיני שטויות.
וזה בכלל לא משנה כמה אני אוהבת את האנשים האלה, כרגע אני שונאת אותם.



אני לא יכולה לסבול את העיר הזו יותר.
מצאתי אתמול סוף סוף חצאית אדומה כמו זו שאני חולמת עליה כבר שנתיים, קמתי בבוקר עם צוואר תפוס ועדיין התעקשתי שכלום לא יהרוס לי את היום הזה ואז, כמה מטרים מהבית איזו דוס טינופת קרא לי שיקסע ופריצע וכל מיני טינופות כאלה.
בחדר כושר הרגשתי את השרירים שלי מתחממים, על סף התפוצצות, רציתי כל כך להיות חזקה, אולי אני צריכה ללמוד קרב מגע או משהו כזה,
הייתי מולקת כמה ראשים בכיף.



בעבודה ניגשה אליי מישהי בביישנות ושאלה אם במקרה ראיתי אתמול "כוכב נולד". היא הסתכלה עליי במבט מפוחד וחושש מהתגובה שלי, חשבה שאני פלצנית כמו א' ששומע רק מוזיקה מוזרה-איכותית- מגניבה. האושר בעיניה כשאמרתי לה שהעובדה שבועז זכה היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי לאחרונה, היה שווה את הכל.
בועז החזיר לי את התקווה של האנדרדוג, לא בגלל האמא החולה או העדתיות החמימה, בגלל איך שהוא הלך לאיבוד ליד דייויד ברוזה.
הכריזמה של ברוזה, ככל שהוא ניסה להתכווץ בשביל בועז, עדיין השתלטה על הבמה והוא אבד שם ואפילו קול הפעמונים שלו הלך לאיבוד.
אבל כמעט חצי מיליון איש החליטו שדווקא זה שאין לו את השואו,
אם ניתן לו קצת זמן הוא יוכל להצמיח,
וגם אם הוא לא יצמיח זה בסדר, כי לפעמים לא צריך להראות גדול מהחיים,
לפעמים הרבה יותר חשוב להיות כזה מבפנים,
וכל כך שמחתי שעוד אנשים ראו את זה,
החזיר לי את האמונה קצת.