רומא לא נבנתה ביום אחד

כל הכעס הזה שיוצא ממני בזמן האחרון מבלבל מאד מצד אחד,
מצד שני משהו מתנקה אצלי והדברים נעשים קצת יותר ברורים.

אתמול היתה לי ולא' שיחה קשה שכמעט והובילה לסיום היחסים אבל הוא נלחץ והרבה אמת וכנות יצאו ממנו, עד כמה הוא אוהב, כמה הוא מעריך, כמה הוא לא יכול בלעדיי, כמה חשוב שנמצא פתרון.
זה הפך למשהו טוב באמת שבסופו של דבר עדיין הרשיתי לעצמי לקחת את הזמן שלי לעצמי ולא לוותר לו, אני צריכה קצת זמן עכשיו.

אמנם הייתי אחרי מקלחת אבל לקראת מחלה שיצאה היום ואחרי ארבעה לילות חסרי שינה וסתם לבשתי איזה סמרטוט, לא בדיוק בהרגשה סקסית במיוחד.
ישבנו בבית קפה כשלפתע הופיע הבחור הכי הורס שראיתי מזה שנים, והופיעו לי דפיקות לב שלא קרו כבר הרבה שנים.
הכלבים שלו ניגשו לג'ינג'ית שלי והתחלנו לדבר קצת, הוא סתם עמד ברחוב, עישן סיגריה והמשיך להסתכל עליי, אבל הייתי עם א' ולא היה ברור כנראה מה הקשר ביננו, בסוף הוא הלך.
א' שאל מה אני חושבת עליו ושאלתי למה, הוא אמר שלדעתו זה אחד הגברים הכי יפים שהוא ראה ומוזר לו שלא התלהבתי.
פתאום הבנתי עד כמה אני לא מצליחה להראות וגם עד כמה הוא לא קולט אותי לפעמים ושזה תלוי אך ורק בי, אני לא יכולה לחכות לחיזוקים ממנו.
הוא היה מרוצה שסוף סוף אני מתלהבת מגבר שגם לטעמו ואני הייתי מרוצה שיש לי בשכונה אחד כזה וסוף סוף משהו חדש לחכות ולהתרגש ממנו.
אולי הגיע הזמן שאני אתחיל לבלות בבארים של השכונה, ובלי א'.

אני חולה וחלושעס אבל ממש טוב לי עם עצמי עכשיו,
ונוצרים לי פסים קטנים עם פוטנציאל של קוביות שריריות בבטן.