רומא לא נבנתה ביום אחד

בשיחה הקשה שהיתה לי עם א' הוא אמר שהוא צריך להגיד לי כמה דברים שאני לא רוצה לשמוע.
הוא אמר שמשהו תקוע אצלי, שהוא לא יודע להגדיר את זה ולשים על זה את האצבע, שהוא היה נותן הכל כדי לגלות את זה כי אז הוא היה יכול לפתור את הבעיה אבל משהו תקוע ואני לא משחררת ובגלל זה הדברים לא זורמים וכל כך קשים.
הוא אמר שמוציא אותו מדעתו שאני האדם הכי חכם שהוא מכיר, שאני גאון בעיניו ודווקא בגלל זה אני כל כך מטומטמת, כי אני מפספסת. שאני יותר מדי מודעת ולא נותנת לעצמי להיות מופתעת, שאני סופגת כל כך הרבה אינפורמציה שהחיים לא חודרים אליי.
לא היה טעם להתווכח על הדברים כי ברור לי שהוא צודק, מצד שני גם לי לא היו תשובות.

בתכנון המקורי של השיחה ההיא התכוונתי לקחת ממנו שבועיים חופש, כי אני מרגישה שהוא חונק אותי ואני הולכת לאיבוד בחיים שלו במקום לחיות את החיים שלי.
לקחתי לי שלושה ימים חופש והייתי מאושרת ואז המצפון התחיל להעיק, שקשה לו, שהוא צריך אותי, שזה סתם ייגרר לכעס ותסכול מצידו, שאני מספיק חזקה ושאפשר להתקשר אליו.
ההקלה בקול שלו שאגה ממש, אפשר היה להרגיש את הנשימות שלו ואת ההתרגשות כשהוא שאל אם הוא יכול להביא לי מרק עוף או משהו.
בערב הוא הגיע ואמר שבא לו לצאת, אז יצאנו ולאט לאט הרגשתי שאני חוזרת להתקמטות שלי לידו, כמו מלפני ארבעה ימים.
לא נהניתי מהבילוי הזה והקול שלו שקלט אותי וניסה לגרום לי להרגיש יותר טוב לחש לי- "חשבתי שאני לא אשמע ממך שבועיים..."
ולא היה לי מה לומר, הצטערתי שלא הקפדתי על השבועיים האלה.

בבוקר קמתי עם חום, (שוב), ולמרות זאת הלכתי לעבודה.
הכל היה מוזר היום, האור והצבעים של העולם, אני הייתי מוזרה לי.
לא חשבתי על זה, הדברים יצאו מהפה שלי, הסתכלתי על הבוס שלי ושאלתי אם גם לו כל כך מוזר היום.
אחרי שהוא לא הצליח להבין על מה אני מדברת הוא שם לי יד על המצח ושאל אם אני בטוחה שאני רוצה לעבוד היום במצבי.
אמרתי לו שמצבי מצוין.
כל היום מלמלתי לעצמי שהכל נורא מוזר ואת כולם זה נורא הצחיק אבל הרגשתי מנותקת, כאילו אני רואה את הכל דרך משקפת ולא איתם באותו החדר, אז לא הפריע לי.

קראתי היום כמה מאמרים רוחניים כאלה על להיות נאמן לעצמך ולא לאחרים, על להיות אמיתי, בהווה, לא לראות את הדימוי המעוות שאנחנו רואים במראה.
ואז קראתי פוסט של מישהו שאני מאד מחזיקה מהאינטליגנציה שלו והוא כתב את הפוסט הכי מטומטם בעולם, פוסט שלם על כמה שהוא שונא איזה פוליטיקאי כשכל מה שהוא בעצם אומר, (האמת שזה נוכח ברוב הפוסטים שלו), זה שהוא שונא נשים. לדעתי, זה לא עולה אפילו על דעתו.
ואז הבנתי מה קורה, מה אני עושה, מה תקוע.

כי כשאני כועסת, אני מרגישה חיות עצומה ושחרור עצום עוד יותר וזה מה שאני לא משחררת, כעס של שנים על גבי שנים, שבע שנים של כעס, שבע שנים שאני אוכלת אותי ומנסה להיות נחמדה וטובה ושגברים לא ישנאו אותי ויעזבו אותי,
וכמעט הרגתי אותי בגלל זה.

אולי כשכל הכעס יגמר אני אהיה רגועה ומאושרת ומשוחררת אבל כרגע טוב לי ככה ונמאס לי לרצות את כולם ולדכא את עצמי ואולי כשאני אפסיק לפחד כל כך אני אפסיק לנתח ואני אתן לחיים לחדור אליי, אבל כנראה שא' יפסיד די הרבה מהעניין ולא ממש אכפת לי.
לא אכפת לי יותר מה אף אחד אומר, או חושב, כולם על הזין שלי וטוב לי ככה.


אמא שלה התקשרה להודיע לי על האזכרה בשבוע הבא.
לא מתאים לי, כל פעם אני נופלת כל כך עמוק אחרי זה, אבל אני לא רוצה לפגוע באמא שלה.
ופתאום חלפה בי המחשבה הזו- יא חתיכת כלבה, אני נלחמת על החיים שלי בציפורניים ואת ויתרת על הכל, שוכבת לך בסבבה מוקפת פרחים עצים וציפורים ואני צריכה ללכת אליך וליפול אחר כך?
רצית למות? לכי על זה! אני ממשיכה לחיות ואני לא עוצרת יותר בשבילך או בשביל אף אחד אחר.

כן, בהחלט עושה לי טוב לכעוס.