רומא לא נבנתה ביום אחד

כבר כמה ימים שאני רוצה לומר משהו, ואני לא יודעת מה באמת.
הכל התחיל כשהגעתי איזה בוקר לעבודה ומישהו מהעובדים אמר שהשבוע היה אחד הימים המאושרים בחייו.
ניסיתי לשחזר את הימים בחיי והיום האחרון שיכולתי להגדיר ככזה היה לפני שנתיים, וזה מטריד אותי.
אני מריצה את היום ההוא בראש הלוך ושוב כדי להבין מה נתקע בנקודה ההיא.

זה היה יומיים אחרי שחזרתי מתאילנד, כולי נרגשת מהחוויות ומהתובנות, קרועה מגעגועים לאנשים שלי.
נסיעה דרומה, אני בכיסוי עיניים, יודעת שמגיעים לבית החדש, שכולם יהיו שם, דלת הרכב נפתחת, נכנס ריח מוכר, צחקוק אהוב, מלטפת לי את השיער, ממשיכים לנסוע.
מגיעים לבית החדש, מדרגות, מחזיקים אותי, המון שפתיים מנשקות אותי, הכל מוכר אבל לא מוכר, אני צריכה לזהות ריחות וקולות, משכיבים אותי על ספה, כולם סביבי, מלטפים, מחבקים, שיחות בנות כיפיות כאלה.
אני מתחילה לזייף ומנסה לגנוב הצצות דרך כיסוי העיניים, בסוף מורידים לי ושוב הכל חדש ומרגש, והריח הזה באויר, האור הזה של הסתיו, הים מבעד לחלון, וכל היום כיף פשוט ונטול גבהים ונטול נפילות, שלווה ואיזון, למרות הסיטואציה שתראה הכי-לא כזאת, לונילים.

היום ההוא הוביל לתקופה מרגשת שנמשכה עד סוף החגים, ואז הגיעה התקופה שחיכיתי לה יותר מהכל, כך חשבתי, שקריירה, שיגרה, יומיומיות ידועה מראש, כל אלה יביאו לי את השלווה ובסופו של דבר את האהבה, לא עלה על דעתי שזה יוביל לאחת הנפילות הכי גדולות שלי.


אני נזכרת בשיחה עם הפסיכולוג לפני כמה שנים, ממש לקראת סיום התואר, אמרתי לו שאני מסתובבת בתחושה שמשהו גדול עומד לקרות, הרבה מעבר לסיום הלימודים.
באמת קרה משהו, נפילה מאד גדולה, שהובילה לעלייה ענקית, היה שווה את זה, לחלוטין.
ועכשיו אני שוב נתקפת בתחושה ההיא, שמשהו גדול עומד לקרות, רק שהפעם אני כבר אחרי הנפילה ואני ערוכה ומוכנה להיי הגדול.
כי אם יש משהו שלמדתי מהשנתיים האחרונות, זה שאני לא בנויה לשיגרה הזו, לשמונה עד ארבע, לכרוניקה הידועה מהראש, אני זקוקה ללא נודע, לשעות-לא שעות, לריגושים, לימים מלאי הפתעות.
כנראה שאיזון רוחני ומספק זה לא הקטע שלי, בדקתי,
מיציתי.


ישבנו אתמול על הבר, כל אחד והסרט שלו, הזויים, שיכורים בלי אלכוהול, אולי מהמחלה, מהחיים.
איכשהו השיחה הובילה לתכשיטים ועל כך שהפסקתי לענוד אותם בשנתיים האחרונות בגלל העבודה. חברה שלי סיפרה שיש לה טבעת מדהימה שהיא הביאה מסיציליה לפני כמה שנים אבל היא כל כך קטנה שאף אחד לא יכול לענוד אותה.
היא נתנה לי למדוד טבעת שלה, אמרה שיש לי אצבעות מאד דקות, אף פעם לא ראיתי את זה, והטבעת באמת היתה גדולה עליי. היא אמרה שהיא תביא לי את ההיא, שאולי מצאנו סוף סוף את זו שתתאים לה, הנה מגיע סיפור סינדרלה שלי, הכל מכוון לשם.

אני מזכירה לא' את הטבעות שענדתי פעם, שכולם אמרו לי שהן מביאות מזל רע כי הן שייכות לעבר, שאני צריכה להפטר מהן, ובעיני הן היו כל כך יפות.
א' שואל מתי הפסקתי לענוד אותן ואני נזכרת שזה היה אחרי שמישהי שרקדה איתי העירה לי כמה פעמים, היא היתה דתיה וממש לקחה את הטבעות ההן באופן קשה.
הוא עשה חישוב זריז בראש, זו היתה תקופה שהוא עבד במקום אחר, קרוב לסטודיו והייתי באה אליו אחרי השיעורים.
ואז אמר – "כפרה, הפסקתי לעבוד שם לפני שנתיים, את חייבת לחזור לטבעות האלה, שכולם ילכו להזדיין עם המזל הרע שלהם, אם את צריכה סימן, זה הסימן!".

אולי זה מה שאני אומרת.