רומא לא נבנתה ביום אחד

משהו עומד להתפרץ,
כי אני גועשת ומבעבעת ועוד שניה עולה על גדותי.

ואני לא יודעת מה לעשות ואיך לשחרר את זה ברוגע,
כי אני זו אני זו אני ורוב הסיכויים שזה יהיה דרמטי,
מאד.

אוף.

ואני לא בטוחה שאם סתם יהיה לי איזה זיון סוער זה מה שיספק,
יש לי צורך להיות מוקפת ועטופה בסליזיות מכל עבר,
אבל לא סליזיות של פיק אפ בר,
לא של איזה דנג'ן,
אולי אני פשוט צריכה שכולם סביבי יהיו עם אותן אנרגיות.

נזכרתי בילדון שעבד איתי עד לפני שנה,
שהוא היה מזיל ריר בכל פעם שהייתי מגיעה עם מגפי השפיץ שלי ואיך היה לנו כיף שיכולתי לומר לו שהוא היה מת שאני אדרוך לו על הביצים ומשם יכולנו לעבור לפוליטיקה וכל מה שרק אפשר,
פשוט כי יכולתי להיות טבעית.

א' אומר שכשהייתי שיכורה קיללתי כמו איזו ערסית,
כנראה שאני גם ערסית,
יש המון צדדים שהוא לא מכיר בי ולא רק שאני לא יכולה לחשוף אותם בפניו,
אני מרגישה שהוא מבטל אותם בי.
אני שוב צריכה ספייס ממנו והוא שוב לא נותן אותו,
או שנותן בזמן הלא נכון.

הביטוי הזה,
ילד-טוב-ירושלים,
הוא כל כך נכון,
כמה שהם מנסים להיות שונים,
הבסיס כל כך שמרן, וסגפן ושיפוטי,
כמעט קתולים הירושלמים האלה.
ואני אוהבת את העיר הזו אבל האנשים בה לא טובים לי עכשיו.
אבל לחזור למקום שממנו באתי,
עושה לי רע יותר מהכל.

שהחצ'קון הזה יתפוצץ כבר.