רומא לא נבנתה ביום אחד

סוף סוף היה לי יום נפלא,
שום דבר מיוחד, סתם יום רגיל,
אבל נפלא.

היתה אחלה עבודה,
החלטתי לשים זין על הרגשי של כל הגברים שסביבי ופירגנתי לבוס שלי מתכון,
לשם שינוי הוא לא הסתיר את ההתלהבות שלו כדי לא לפגוע ברגשות שלהם ורץ לקטוף רוזמרין, ללא בושה ורגשות אשם, יצא פיצוץ.

קישקשתי שעה בטלפון עם חברה מפרגנת שמנתה את כל מעלותיי והשביעה אותי לא לתת לאף אחד, בייחוד לא', לגרום לי להרגיש רע עם מי שאני ואיך שאני פועלת.
ושאף אחד לא יעיז להשכיח ממני כמה שאני יפה וסקסית ונשית ואיך אני מרטיטה גברים.
זה כבר היה מוגזם אז אמרתי לה שתרגיע, שמזמן כבר לא הרטטתי אף אחד.
"מפגרת אחת, מה עם המקעקע שרייר עליך שעות, מרח קעקוע של חצי שעה על שלוש שעות? רציתי כל הזמן להביא לו טישו..."
וואלה?
"נראה לך שכל אחד מקבל מסז' לפני ואחרי קעקוע?"
מה- לא?
"זהו, שממש ממש לא"
וואלה...
"אשכרה אוטיסטית את, חסרת כל מודעות עצמית, תתחילי להנות מעצמך כבר".

כן, גירל פאוור זה די קלישאה, אבל זה עובד,
בייחוד שאחרי זה הלכתי לשוק ושרו לי hey sexy lady...
ואז עוד קצת גירל פאוואר כשהגרושה המסתדרת התקשרה להגיד שקיבלנו הזמנה לפגישת מחזור של היסודי והעלנו זכרונות מלפני 25 שנה.
איך כלום לא השתנה, היא עדיין מלכת הכיתה, אני עדיין הווירדו שלא מבינה מה קורה סביבה, אמא שלי עדיין אומרת שהיא לא מבינה איך מכוערת כמוה מסובבת גברים ויפה כמוני כזאת אוטיסטית,
זה עדיין כואב, רק שעכשיו זה גם מצחיק.

ובכל זאת, יום נפלא.