רומא לא נבנתה ביום אחד

היום לפני כמעט שבעים שנה, סבתא שלי עמדה על הגבול בין פולין ורוסיה וחיכתה להורים שלה שיצטרפו אליה.
הם היו אנשים מאד דתיים וסירבו לצאת ביום כיפור, למרות שהנאצים היו ממש מרחק יריקה, אמרו שיהיה בסדר ושהם יפגשו אותם ממש בצאת החג.
אף אחד לא יודע מה באמת קרה שם, יש סיפורים שאומרים שברגע שהיהודים הבינו שאבוד להם הם התכנסו בבית הכנסת והציתו את עצמם, יש שאומרים שהנאצים כינסו את כל יהודי העיירה בבית הכנסת ושרפו אותם.
אם זה או זה נכון, לא נדע לעולם, אבל סבתא שלי ראתה את בית הכנסת עולה באש וידעה שהיא לא תראה יותר את ההורים שלה.

היא היתה אמא נוראית, ואשה קשה ורעה, ויש אנשים שעברו מה שהיא עברה ולא הפכו לכאלה, אבל אני לא חושבת שמישהו יכול להעיז ולשפוט.
אמא שלי תמיד הלכה איתה לבית הכנסת ביום הכיפורים והשנה זו מסיבת השחרור של אמא שלי, היא חוגגת את השנה הראשונה בלעדיה בלא לצום ולא ללכת לבית כנסת.
אבל היא היתה סבתא טובה, ואני מי שאני הרבה בזכותה, ואין יותר אנשים שיספרו את הסיפור הזה ויזכרו.
אני חושבת על רואנדה, על כל מיני מקומות בעולם שדברים כאלה ממשיכים לקרות והעולם שותק ונראה לי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לכתוב, ללכת לבית כנסת בשביל לזכור, ולנסות לשמוח בחלקי, לעשות את המיטב שאפשר, בסופו של דבר יש לי את הכלים.

אז כל מה שאני צריכה לעשות זה להכנס לאחד מבתי הכנסת בשכונה, כל חמישים מטר בערך יש כזה, אבל אני בחרדות איומות, אין לי מושג למה, אולי כי מעולם לא נכנסתי לבית כנסת לבד.
אבל השנה אני מפסיקה לפחד, מהמון דברים, וזה יהיה הצעד הראשון.