רומא לא נבנתה ביום אחד

קמתי הבוקר בתחושה שהולך להיות יום מיוחד.
נלחמתי באינסטינקט של לצאת לטיול פיפי עם טרנינג, לבשתי כולי לבן, התאפרתי ויצאתי בחגיגיות.
ואז,
סוף סוף קרה הנס ושוב נתקלתי בהורס ההוא.
דיברנו כמובן על הכלבים שלנו אבל היה איתו חבר וזה מישהו שתמיד מתחיל איתי ורציתי להמנע מהעניין אז אמרתי להם שנה טובה וכבר תכננתי ללכת והוא שוב מצא שאלה לשאול אותי ושוב אבל בסוף ברחתי.
אחר כך נתקלנו בו שוב, הוא חצה אותנו והסתכל, רק חייכתי, יכולתי להגיד לו שיחכה אבל כרגיל התנקנקתי.
מה שכן,
נמאס לי לייסר את עצמי ואני יודעת שכשאני מכריחה את עצמי הכל יוצא עקום אז אני מפחדת לכפות את זה, אני פשוט מרגישה שבסוף זה יקרה.

למרות זאת, החלטתי שאני צריכה השנה גם ללמוד לפזר את הביצים בכמה סלים ולא לבנות סביבו תהילה וגבורה שתתרסק ותשאיר אותי נטולה.
קבעתי עם מישהו מהג'יי דייט שנפגש שבוע הבא ואז הרמתי טלפון למישהו ששלח לי את המספר שלו ונראה ממש טוב בתמונות.
הבחור בעל מבטא רומני כבד, מה שאומר שאמא שלי תוציא עליי חוזה אם היא רק תשמע על העניין, ואז בלי בושה הוא אומר לי שלא ציינתי את המשקל שלי ואי אפשר להמשיך את השיחה אם אני לא אומר אותו.
עוד הייתי נחמדה ולא ניתקתי את הטלפון אלא עניתי שזה לא ענינו של אף אחד. הוא שאל אם לפחות אני יכולה לתאר את מבנה הגוף שלי כי בתמונה רואים רק חלק עליון.
כבר לא יכולתי, אמרתי לו שאני ממש ממש ממש ממש שמנה ושהשיחה הזו הסתיימה ושתהיה לו שנה טובה ורק אז ניתקתי.
הסתכלתי על הטלפון ויצא לי בקול רם- איזה חצוף!
ואיך ששמעתי את הקול שלי רק שועשעתי עוד יותר והתחלתי לצחוק.

אני מרגישה שאני בדרך הנכונה.