רומא לא נבנתה ביום אחד

אני רוצה לברוח מפה,
מהעיר,
מלהתנצל על האשכנזיות שלי,
על ה"סגנון" שלי,
האינטליגנציה שלי,
מהשכונה הזו,
מהגברים הירושלמים,
לברוח.

אולי כי העתיד הורוד מתנפנף לי מול האף ואני כבר מריחה אותו ורוצה לגעת,
אז הכי קל לי לפסול ולרצות כבר להגיע.

ואולי אני כמו איזו קלישאה מסדרה אמריקאית,
ואולי פשוט הגיע הזמן לחזור הביתה,
אולי הפעם יקבלו אותי,
אולי זו אני שצריכה לקבל אותי.

דיברתי עכשיו עם חברה מהבית,
אמרתי לה שהחששות הן בעיקר בגלל שהחברים שלי כאן הם חברים בליינים ואילו הם כולם נשואים ומשריצים,
ולא יהיה לי מה לעשות שם חוץ מבייביסיטר לילדים שלהם.
היא אמרה שאולי הסביבה תשפיע עליי דווקא,
ושמעו את הפולניות מבעבעת מתחת לפני השטח – אולי תעשי לנו קצת נחת,
ואז היא תפסה את עצמה והוסיפה שבמקום חדש גם עושים חברים חדשים ומוצאים בליינים חדשים.

זה מלחיץ לאללה,
אבל מבחינתי אין דרך חזרה,
אין טעם,
הגיע הזמן לזוז קדימה,
גם אם זאת טעות,
העיקר לזוז כבר.