רומא לא נבנתה ביום אחד

אתמול היה לי יום מדהים, הרגשתי גאה בעצמי שאני מזיזה דברים, שסתם בלי סיבה אני מרגישה יפה וסקסית פתאום, וזה לא דבר שקל לי להרגיש בתקופה האחרונה.
החלטתי שאני מרגישה מספיק חזקה לצאת למקום העבודה שלי, לשים זין על כולם ולהנות לשם שינוי.
מרגע שנכנסתי אנשים ניגשו ושאלו אותי אם יש לי משהו לספר, משהו שגרם לי להיות כל כך זוהרת הערב, כל פעם עוד מישהו או מישהי ניגשו והחמיאו שאני נראית מעולה.
הבוסים שלי נכנסו למגמת התחנפות קשה וכנראה החליטו שזו הזדמנות לשקם את יחסינו ושלחו עוד ועוד דברים לשולחן, פינקו אותנו ממש בלי הפסקה וכל הזמן ניגשו לבדוק שהכל בסדר ושאני מרוצה.

ואז החלטתי לספר לא' על איזו הופעה שראיתי ומאד נהניתי ו-בום! חטפתי הרצאה מחורבנת על כך שכל כך מתאים לי הטעם המזעזע הזה ושאני לא מספיק מבינה כדי לראות שהאמן התמסחר ושהוא איבד את הצד האפל שלו ושהוא נראה כמו טלטאבי ושכדאי שהוא יוותר על הקריירה ומהר.
בהתחלה עוד הייתי רגועה ושאלתי למה אדם חייב להיות רק אפל ולא יכול להיות "גם וגם" והוא הצהיר בנחרצות שבן אדם יכול להיות או ככה או ככה, שאין מקום להיות אמן אמיתי ולרקוד על כל העולמות.
באותו הרגע איבדתי את זה והשיחה הפכה לצעקות ונפנופי ידיים ואנשים קמו מהשולחן שלנו כי זה היה מאד לא נעים.
הוא אמר שנמאס לו שכל מילה שהוא מוציא מהפה יש לי משהו מגעיל לומר, עניתי לו שאני גורמת לו להרגיש מה שהוא עושה לי כבר חצי שנה, והוא הביא את היציאה המסריחה שאם אני לא מספיק חזקה להתמודד עם ביקורת – זו בעיה שלי, שהוא חזק מספיק.
עאלק.

אני מאבדת את אחד החברים הכי טובים שלי ועצוב לי מאד אבל נשבר לי שהוא גורם לי להרגיש כל כך חרא עם עצמי, שהוא יודע רק להעביר ביקורת ולא לתת שום מילה טובה, שהוא גורם לי להרגיש כל כך חלשה, ואני יודעת שאני לא, שאני אפילו הרבה יותר חזקה ממנו.
זה לוקח אותי כמה שנים אחורה, שאיבדתי את הנשמה, הם כל כך דומים, המזל המחורבן שלהם שגורם להם להרגיש טוב רק אם הם מעבירים ביקורת כל היום על אחרים.
אני כל כך אוהבת את שניהם, וכנראה שהם לא אוהבים אותי מספיק, או שהם לא יודעים להתפשר, להפסיק כשהם פוגעים, לא יודעת.
עצוב לי כל כך, שלילה מקסים נגמר כך, שזה תמיד מותנה בכך שהוא ירגיש טוב רק אם אני ארגיש רע, אבל כנראה שהיחסים האלה עומדים להסתיים, כי מיציתי להרגיש רע.