רומא לא נבנתה ביום אחד

אולי פעם אחת אני אכתוב איזה פוסט על כמה שהייתי מהממת היום ואיזה אוכל מדהים השף בעבודה בישל וכמה שיני שום בדיוק מעכו לי על הסטייק ואיזו חולצה מושלמת מצאתי ועם המשכורת שלי גיהצתי את הפלטינום על 5000ש"ח בלי להניד עפעף וכו' וכו'.
אבל גם אלו שאני מכירה שחיים כך, לא מבזבזים אפילו אנרגיות על לחשוב על הדברים הללו, הם פשוט חיים את החיים שלהם.
גם אם יש להם בלוג, הם פורקים צרות, כאב, פנטזיות.

הסיבה היחידה שמישהו יכתוב משהו שנשמע כמו חיקוי גרוע של מבזק בערוץ אי, היא בגלל שרע לו/לה, מאד מאד, והם צריכים לשכנע את עצמם שטוב להם, כי אף אחד, בייחוד הם, לא מאמינים לזה.
חבל שצריך לבעוט בכמה זונות בדרך, כדי להרגיש טיפ טיפה יותר טוב.

אבל מה,
אני מוכנה לנסות לכתוב את אפיזודת אי! שלי!

TESTING 1-2-3
קמתי בבוקר מאממת ומושלמת כהרגלי, הג'ינג'ית היפהפיה ליקקה את הלחי שלי בהערצה אינסופית והחלטתי שהיא ראויה לטיול.
לבשתי בגדים מאממים ואת משקפי הריצ'ביץ' שלי וכולם הסתכלו עלי ועל השפוטה שסוגדת לי בהערצה ולא מתביישת כך לאור יום לצאת עם הקולר, להפך – היא גאה בו!
אחר כך השפית הפרטית שלי עשתה לי ארוחת בוקר עם לחמים טריים, גבינות צרפתיות וקפה איטלקי משובח, והג'ינג'ית אפילו קיבלה פרוסת רוקפור לקערה שלה, (אני כזאת שולטת מאממת!).

היא לא המשיכה להתחנף אליי ואפילו רמזה שהגבינות קצת משמינות אז לא לקחתי אותה לשופינג.
קניתי נעליים מ-ד-ה-י-מ-ו-ת בצבע כסף עם נגיעות של ירוק מנטה, אפילו המוכר כרע ברך כשהוא הראה לי אותן ונשבע שלאף אחת בחדר הכושר אין ולא יהיו כאלה.
אחר כך נכנסתי לחנות בגדים ומדדתי מלא דברים והכל נראה עליי מושלם, (אין לי מושג למה המוכרת התנצלה שוב ושוב שיש להם רק מדיום), אבל עם המשכורת המאממת שלי, החלטתי שכדאי הפעם להסתפק בשרוולון.
משם המשכתי לרופא, אני צריכה להפגש איתו פעם בחודש כי יש לי מחלה כרונית נורא מיוחדת, אני יודעת שמלא שולטות מקנאות בי, הן ודאי יודעות שהוא לא באמת צריך לראות אותי כל חודש, הוא פשוט מעריץ אותי והמציא תרוץ כדי לחזות ביופיי.
במשרד שמול הרופא שלי יושב רופא אחר, יש לו שם מאד מיוחד, עד לפני כמה שנים לא ידעתי שקיים שם כזה, זה קטע ממש מוזר, יש לו את השם של האפס ההוא שאנס אותי, אז ככה פעם בחודש אני רואה את השם שלו מתנוסס בזהב ולא מזיז לי, כי אני כזאת מאממת ומיוחדת.

חזרתי הביתה לא כל כך רגועה, אני לא מבינה למה, אולי כי הרופא לא מסתפק בלהסתכל עליי, הוא צריך גם לדבר ותמיד זה על תרופות ועל כך שהמצב לא משהו ושאני צריכה ללמוד לחיות עם זה, אולי זה בגלל השלט המוזהב... בכל מקרה הזכרתי לעצמי שאני מאממת וקניתי עוגת שמרים כי כמה מעריצות שלי יקפצו לקפה אחה"צ ואני כזאת נשמה שלא בא לי להטריח את השפית הפרטית שלי, היא עובדת קשה.

הג'ינג'ית הבינה שהיא היתה לא בסדר והתחנפה ביג טיים כשהגעתי הביתה, אבל בכל זאת לא נתתי לה אוכל, אולי אני ארעיב אותה ככה איזה שבוע, סתם בשביל לדעת מה קורה לכלבות רעבות...

סו לונג שפוטים שלי,
אני אחזור בחרבון הבא!
איזה חיים מאממים יש לי,
שיואו!