רומא לא נבנתה ביום אחד

אני הראשונה שמגיעה לעבודה בבוקר, אני זו שפותחת את המקום, שעה אחרי מגיע איש הניקיון וחצי שעה אחריו מגיע שאר הצוות.
יש לנו איש ניקיון חדש שלא מדבר מילה עברית וזה מאד נוח לו כי הוא לא מבין שום דבר שאומרים לו אז הוא גם לא עושה ממש הרבה.

הבוקר הייתי שקועה בעבודה כשהרגשתי שמישהו מסתכל עליי, קפצתי מבוהלת וקלטתי אותו מתבונן בי דרך דלת הזכוכית, רעדתי כמו מטורפת ותוך כדי שהלכתי לפתוח את הדלת היד עפה לי ונכנסה חזק באיזה שפיץ של משהו.
כמובן שצעקתי עליו שדופקים בדלת אבל הוא מילמל משהו בערבית וכרגיל כאילו לא הבין ובזה זה נגמר.

כל היום הייתי עצבנית, קיללתי, שוב חטפתי מכות ממשהו, דמעות בעיניים ופלאשבקים מהלילה ההוא. לא נרגעתי עד שהבוס שלי הגיע, אני כנראה מרגישה בטוחה יותר כשהוא בסביבה, בכלל ככל שהצטרפו יותר ויותר אנשים נרגעתי.
סיפרתי לו מה שקרה והוא צחק, אמר שאני צריכה להסביר לו ולדפוק על הדלת כדי להדגים לו שהוא יבין.
הזמן שאחרי עבר בהמון צחוקים ובסוף כבר הגיע הזמן ללכת.
כל כך שמחתי להגיע הביתה שכבר לא חשבתי על זה יותר.

אחר כך היתה לי פגישה עם האיש החביב מהסיפור עם מרק העוף, הוא שם לב שאני כל הזמן מעסה את כף היד ושאל מה קרה.
סיפרתי.
הוא שאל אם אני באמת לא מבינה מה קרה, לא הבנתי מה הוא רוצה.
"מיידלע עברת חוייה ממש טראומטית, כי הוא לא הסתכל כדי שתפתחי לו את הדלת, הוא הציץ עלייך ואני מקווה מאד יקירתי שאת מבינה שזה לא בסדר, הבוס שלך חייב לדבר איתו, תראי איך הגוף שלך הגיב, עד כדי כך שהיד תקפוץ בצורה לא רצונית?!"
אם הוא רק היה יודע על הטראומה האמיתית.

אני לא יכולה יותר לעבוד עם כל הגברים חסרי הרגישות האלה, אני חייבת כבר לעוף מהמקומות האלה ואצלי יעבדו אך ורק נשים! רק שזה יקרה כבר.

אני רוצה יום אחד להיות נורא מפורסמת, כדי שמישהו ירגיש שהוא חייב לעשות עליי איזו כתבת צבע סקסית, מצידי שזה יהיה אפילו פלייבוי, רק שיכתבו את מה שיש לי באמת להגיד.
ולא כי אני כזו מיוחדת, אלא כי אף מפורסמת אחרת, חוץ מלינור אברג'יל, לא עושה את זה.
ואנשים קוראים רק כשזה סקסי או כשזה מלא בתמונות מפוקסלות ובפנים מושחרים.
אני לא רוצה להיות מפוקסלת, אני לא מתביישת.
אבל נמאס לי שאנשים לא מדברים על זה, כל כך לא מודעים ל-מה זה לחיות עם זה ויש כל כך הרבה כמוני, בטונות, והן צריכות לדעת שהן שפויות, שהעולם חולה ולא הן, ושיש עוד כאלה שמרגישות כמותן,
ולמרות זאת הן חיות ומאושרות לפעמים ואוהבות ונאהבות לפעמים.
אבל הן חייבות את הנחמה הזו ממישהי.