רומא לא נבנתה ביום אחד

אני לא מבינה איך על כל שטות שאני כותבת יש לכולם מה לומר, אם זה בפומבי או בפרטי ודווקא כשאני כותבת משהו שבאמת חשוב לי ובאמת כואב ושברור לי לחלוטין שאני לא היחידה שמרגישה כך, כולם משותקים פתאום,
(ע"ע הפוסט הקודם).

בכל אופן,
היה יום מעולה בעבודה, מסתבר שהאידיוט שאני שונאת פישל אתמול בגדול והוא הסתובב כל היום עם הזנב בין הרגליים, כולו בחרדות ממה שהבוסים יעשו איתו.
אני בספק אם יעשו לו משהו, למרות שאם לא היו מזמינים משטרה זה היה נגמר באסון, אבל אני כבר כל כך רגילה לאדישות של בוסים, שלא מזיז לי יותר.
עבדתי עם האדם היחיד שממש כיף לי איתו ויוצא לנו לעבוד ביחד רק פעם בשבוע ומאחר ושנינו לא סובלים את האפסון הקטן היה לנו מצב רוח מעולה ונשארתי איתו ממש עד מאוחר.

ואז א' הגיע, כמו ילד קטן לא אומר שלום.
נראה לי שהוא מנסה לשכנע את עצמו שאני סתם ממורמרת ואומללה ומשתלחת בו אבל הוא נכנס באמצע התקפת צחוק מטורפת ולא כל כך ידע מה לעשות עם עצמו.
החלטתי שאני עושה לזה סוף, זה לא בריא לי כל ה"להחזיק בבטן" הזה, שאלתי אותו אם יש לו דקה ויצאנו לדבר.
אמרתי לו שאם הוא עשה את ההחלטה הזו שלפחות יתנהג אליי כמו אל שאר האנשים שעובדים איתו ושיגיד שלום, שאנחנו אנשים מבוגרים ועברנו מספיק ביחד בשנים האחרונות שתהיה לו ההגינות הזו.

הוא אמר שאני צודקת אבל שהוא לא מסוגל, שהוא מתייסר כבר שבוע ולא יודע מה לעשות.
מסתבר שבכלל מרגע שלקחתי ממנו חופש לפני חודשיים, משהו נשבר אצלו ומאז אין לו אמון בי ובגלל זה רוב העצבים יצאו.
שהוא מעולם לא הגיע למצב כזה עם אף אחד, שהוא מרגיש שהוא שם את כל הביצים בסל שלי ושהוא חסר אונים.
שאנחנו מדברים שפות שונות בחצי שנה האחרונה ולא מצליחים לתקשר ושברור לו שיש איזה שורש עמוק שהוא לא רואה וכמה שהוא מנסה הוא לא מצליח למצוא אותו.

וכל שתי דקות עוד חברים שלו הגיעו והפריעו לנו לדבר והוא אמר שהוא רוצה להפגש בשקט ולדבר.
אמרתי לו שנראה לי שהוא צריך זמן לחשוב על דברים, שחבל לי שנגמר ככה אבל אני לא יכולה להיות שק האיגרוף שלו יותר.
ולראשונה מזה חמש שנים נפרדנו בלי חיבוק, והחיבוקים שלנו מאד משמעותיים, הם לא מהמנומסים האלה.

למרות הכל אני מפתיעה את עצמי ואני בסדר גמור.
עצוב לי אבל הוקל לי שהוצאתי אותנו ממצב הברוגז הילדותי הזה.
והאמת היא שפשוט הרבה יותר טוב לי כשהוא לא בסביבה, גם אם עדיין אני מאד אוהבת אותו.