רומא לא נבנתה ביום אחד

גם היום אני לא יוצאת.
כבר שלושה שבועות שלא הייתי בחדר כושר, שלא יצאתי בערב, שאני רק עובדת וישנה.
זה די מעצבן שבתקופה הכי טובה שלי מבחינה רגשית אני במצב פיזי כל כך קשה, והשבוע הצטרפה לה שפעת עם חום וסחרחורות וחולשות נוראיות, אה כן, ועבודה כמובן.

ואני סופרת עד עשר, ואני לא בן אדם שסופר עד עשר,
יש לי פיוזים מאד מאד קצרים אבל הפעם אני משננת לעצמי שוב ושוב שאוטוטו זה נגמר ושזה ישתלם בסוף ושהכל יהיה בסדר.
אבל זה לא קל.

בפינת הסיגריות שלנו מונחים גם הדקסמולים וסוכריות המציצה שלי ומישהו זרק לי שעוד פעם הגיע החורף ושוב אני אהיה חולה כל הזמן, הוא טוען שכל חורף שעבר הייתי חולה.
זה הזכיר לי את ה"התערבות" שעשתה לי קבוצת התמיכה שלי לפני כמה שנים, הן עשו חישוב שכל חודש אני חולה שבוע ושאני מזניחה את עצמי ולא מטפלת מספיק.
זה כי תמיד אני מגיעה לגמר עם הלשון בחוץ.
אולי הפעם כדאי שאני אצא לקצת חופש לפני המרוץ הבא, אבל המרוץ הזה הוא החופש מבחינתי.

אז אני אומרת לעצמי שיהיו עוד מסיבות ושבקרוב אני אחזור להרגיש שווה והגוף שלי יפסיק להתעוות מהעבודה, אבל מדי פעם זה קשה מדי.

אני כל כך מוכנה לחיים אחרים כבר.
א' ביקש להפגש השבוע לשיחה.
זו היתה שיחה רגועה, והפעם הוא זה שרוצה את הספייס שלו והוא פגוע ונעלב והייתי קשובה ומקבלת, ואמרתי לו שייקח את כל הזמן שבעולם.
אבל מסתבר שהוא רק חיכה שאני אשאל מה חדש ובמשך שלוש שעות הוא לא הפסיק לספר את כל מה שקרה בשבועות האחרונים והרגשתי כמו אמא שמחכה עם ארוחת הצהריים לילד שחזר מהגן ומקשיבה לכל החוויות שלו.

ופתאום הבנתי שמספיק, שהגיע הזמן שישב מולי ילד אמיתי שלי ויספר לי את הסיפורים, מספיק "ליד", מספיק "כמעט", מספיק "כאילו" ואפילו "בערך".
הגיע הזמן לדברים האמיתיים, או כפי שאמרו באיזה סרט אמריקאי,
הגיע הזמן שאני אהיה הגיבורה בסרט שלי ולא עוד סטטיסטית.
מספיק .

מדהים אותי כל פעם מחדש שאני נזכרת בלילה ההוא, במילת הביטחון שלי שצרחתי בכל כוחי,
וזו מילה שהוא בחר בשבילי ובחר גם להתעלם ממנה,
ENOUGH!!!

ארבע שנים שאני מנסה לקחת שליטה על החיים שלי מחדש ולאט לאט אני בונה, עוד מדרגה, עוד זיז, עוד קורה, רק כדי להצליח לשדר לעולם שכשאני אומרת שמספיק, זה מספיק ואני מתכוונת לזה, וזה לא נתון למשא ומתן ושחובה לכבד את זה.
ואני חושבת שאני קרובה לשם יותר מתמיד.