רומא לא נבנתה ביום אחד

אני הולכת והופכת לאובססיבית וזה מוציא אותי מדעתי.
פעם אחרונה שהרגשתי כך היה לפני שמונה שנים, הייתי אז הר אדם, מידה 54 ורציתי למות.
הרופאים אמרו שאני חייבת ללמוד לחיות עם זה כי המלחמה היא לעצור את העליה במשקל, לרדת אין סיכוי.
ואז כשגורם המתח בחיי נעלם, להפתעת הרופאים, נעלמו איתו הקילוגרמים וחזרתי להיות כוסית, אבל הבושה והכאב והמבטים של אנשים, העלבון הזה לא הולך לעולם, אבל לפחות חשבתי שהאובססיה והשנאה העצמית נעלמו.

מה שמצחיק הוא שאחרי שהם התחילו ליפול ממני וירדתי למידה 44, הרגשתי הכי שווה ומאושרת בעולם, רק מי שנשרו ממנו 20 קילו יכול להבין את ההרגשה הזו.
העשרה שירדו אחר כך כבר היו פחות משמעותיים מבחינת ההרגשה, כבר הייתי מאושרת.

והיום, אני שוב מידה 44 ואני מרגישה כמו 54, אני מגעילה את עצמי ואני מתעסקת בזה בלי הרף ואני בעיקר כועסת על עצמי.
אני מזכירה לי שוב שהכל ירד ברגע שאני ארגע, ברגע שאני אתפטר, ברגע שאני ארגיש ששוב יש לי שליטה בחיים שלי, הכל יסתדר.
אבל בינתיים אני עוצרת הכל, לא מוכנה יותר לצאת לדייטים, להסתכל לגברים בעיניים, נכנסתי לסוג של טראנס שלא מתאים לי, זו לא אני וזה מרתיח אותי שאני מגיבה כך.

אתמול הייתי באיזה ארוע מקצועי, לא היו שם כמעט נשים, אלפי גברים לעומת זאת כן היו וזו יכלה להיות הזדמנות מצויינת לפגוש מישהו.
אבל לא יכולתי לקחת את הסיכון שמישהו ימצא חן בעיני, שאני אמצא חן בעיני מישהו.
אז לקחתי איתי את א', הוא בד"כ גורם לי להרגיש רע עם עצמי עוד יותר כאישה, (ג'יזז איזו מערכת יחסים חולנית יש לנו), אז לא היה סיכוי שאני ארגיש בטעות אפילו מושכת.
המצחיק הוא שכשאני לא מרגישה מושכת, אני הופכת להיות מאד חמודה, סוג של ילדה בת חמש קצת מגודלת, ומשומה זה דווקא אטרקטיבי בעיני גברים, אז כן ניגשו אליי המון ודיברו איתי וגם בדוכן הכי שווה לא היו מתורגמנים והייתי היחידה בסביבה שדוברת את השפה אז נוצרו מעין קבוצות של גברים חמודים שבאו לבקש ממני לתרגם ולתווך.

אני בטוחה שאני לא באמת כזו דוחה כרגע, ובטוח יש גברים שאוהבים נשים עסיסיות אבל אני כל כך נגעלת מעצמי שאני עושה מאמצי על כדי לוודא שאף אחד לא יבקש טלפון, והם ממושמעים.
והייתי יכולה לחיות עם זה בשלום לו הדד ליין שלי לא היה זז כל הזמן אבל הוא הולך ומתרחק ממני וכך גם כל החיים שלי,
וזה מבאס לאללה.

(תרגום בגוף הפוסט – כן, שוב אפיתי בראוניז).