רומא לא נבנתה ביום אחד

כשהייתי בת 14 החלטתי שאני רוצה ג'ינס ליוויס כהה, גזרה נמוכה וישר למטה, כמו שהיה לג'יימס דין, אלביס פרסלי ומרלון ברנדו.
כולם הלכו אז עם "סטון ווש" גבוהות וצמודות למטה, גזרות של מכנסי רכיבה וכדומיהם והסתלבטו עליי חופשי.
כרגיל כולם היו על הזין שלי וכרגיל כולם אחרי שנה התחילו ללבוש ג'ינס כמו שלי ולא הצליחו להסתכל לי בעיניים.

כשהייתי בת 15 גילחתי את כל השיער והסתובבתי קרחת. מבחינתי זה היה סוג של ניסוי חברתי, לבדוק אם אנשים יתייחסו לנשיות שלי גם עם קרחת, (היום אני יודעת שפשוט המיניות שלי היא זו שהבהילה אותי). אנשים עשו לי את המוות ומיררו את חיי, מורים העיפו אותי משיעורים עוד לפני שפתחתי את הפה, ההורים שלי הוזמנו לבית הספר, שיחקו אותה מתורבתים, בבית חטפתי מכות רצח.
כרגיל כולם היו על הזין שלי ואחרי שנה שינייד אוקונור צצה וכולן רצו קרחת ואבא שלי לא הצליח להסתכל לי בעיניים, הוא רק בהה בטלוויזיה ואמר שאני הרבה יותר יפה ממנה, כאילו שזה יכפר.

נשבעת לכם שיש לי עוד עשרות סיפורים כאלה ואם מישהו חושב שאני פה בעניין של להשוויץ בעד כמה אני מקדימה את זמני, הוא מוזמן לפרוש כאן, בנקודה הזו, כי יש פואנטה, אוטוטו מגיעה.

השבוע כולם מדברים על פייסבוק בגלל הסיפור בעובדה וא' בהתחבטויות אם להירשם או לא והוא בא לפה כדי למנות בפני את כל היתרונות ועד כמה האינטרנט גאוני.
זה די משעשע אותי ששנים הוא נכנס בי שאני מחליפה וירטואליה במציאות ושזה לא חיים ופתאום הוא באקסטזה.
האדישות שלי משגעת אותו והוא משוכנע שפשוט לא הפנמתי באמת את המשמעות.
בסופו של דבר התעצבנתי ודפקתי לו הרצאה על ימי אודיגו המהוללים, (בעיני זו עדיין התוכנה הכי מעולה שהייתה אי פעם), האייסיקיו, על "חבר'ה" שהעלתה לי כל טראומה אפשרית מהעבר ועוד ועוד וריאציות שהיו הכנה לטמטום הזה שקוראים לו פייסבוק, שפספס את כל הרעיון והיופי של האינטרנט, האנונימיות, היכולת להיות כל דמות שתבחר ולשם שינוי לא להיות עצמך.

א' בהה בי המום ואמר שכנראה מיציתי את זה וששוב הקדמתי את זמני אבל שזכותו להתלהב כי בשבילו זה חדש וככה זה.
כאילו כל הביקורת שחטפתי כל השנים על כך שאני חיה באינטרנט לא הייתה ולא נבראה פתאום, החריגות שלי והסבל שלי בעקבותיה כבר לא רלוונטית.
ואז נזכרתי בתקופה שהתחלתי עם סמים, זה היה ממש בקטנה, ג'וינט פה ושם, גיל 16.
החברות שלי היו מזועזעות, איימו לפנות להורים שלי, לרשויות, התייחסו אליי כמו אל פושעת, סמים זה פויה-איכסה-הן בחיים לא יעשו את זה! בסוף נידו אותי לכמה חודשים, שיקרתי שהפסקתי וכולן היו מרוצות.
מן הסתם המשכתי לדברים הרבה יותר רציניים ובמינונים הרבה יותר גדולים רק שלא סיפרתי להן.
לפני כמה שנים עשיתי החלטה לא לגעת יותר בכלום ומאותו הרגע יוק.
רק מה, הן, בגיל 30 פתאום גילו את הסמים והן באקסטזה מכמה שהן מגניבות ומאז אני החננה שיורדים עליה.

אז המסקנה הראשונה שקפצה לי לראש היא לא שאני מקדימה את זמני, שאני מפספסת אותו כל הזמן, אבל זה כרגיל על הזין שלי.
מה שיותר מטריד אותי הוא שכל טמטום יכול להפוך למגניב אם כ-ו-ל-ם יתלהבו ממנו באותו הזמן וינהרו אחריו כמו עדר עיוור, מה שאומר, שאם אני רוצה שמישהו בכלל יתייחס לתאריך של היום, ה-25 בנובמבר, יום השנה למאבק באלימות נגד נשים, אני רק צריכה לחשוב על זה כעל משהו מגניב, להתייחס לזה ככה, ובעוד שנה כולם יחשבו כך גם כן.
מה- לא??