רומא לא נבנתה ביום אחד

החלטתי לפרגן לי שישי אחה"צ ובמקום להתמוטט בבית אחרי העבודה הלכתי לשבת איפשהו עם חברה.
אני רואה אנשים, אני שומעת שיחות, ואני לא שם.
אני קולטת כמה שנים ניסיתי להתעניין, להבין, וכמה שנים לקח לי להבין שמדברים כאן שפה אחרת.

היא סיפרה את הרכילויות הרגילות על החבורה הרגילה, זו שאני כבר לא טורחת לראות ולהשתדל ולמצוא חן בעיניה והיא אמרה שכנראה שאני צודקת, שהם כולם מתוסבכים בחרדות שלהם, ברמה קצת לא שגרתית.
ואז היא צחקה שחבל לספר לי, שאני לא כאן, שהראש שלי כבר במקומות אחרים.

כל מיני חטייארים מסריחים מאלכוהול ניסו להתחיל איתנו ואני ריחמתי עליהם ועל עצמי שאני צריכה לסבול את זה.
גם בגלל שאני מרגישה כל כך דוחה בזמן האחרון, אני כמעט כועסת כשמתחילים איתי.
נמאס לי להרגיש ככה, אני רוצה להתחיל כבר את החיים שלי ושהגוף שלי יחזור לעצמו איתם.

החיים שלי נחלקים לשניים, החיים מול החברים שנמצאים במקום מסוים, יש כאלה שטוב להם בו ויש כאלה שלא אבל לא מוכנים לזוז משם.
והחלק השני הוא מול החברים שנמצאים במקום שאני נמצאת בו, של לקראת התחלה חדשה וחוסר הסבלנות הזה כלפי הזמן שזקוק לתהליכים שלו, ויש המון התרגשות שם, כאילו יש לנו סוד שאף אחד לא יודע ואסור לחלוק אותו עם אלה שלא מבינים את המשמעות של הפאוזה הזו והתסכול שכרוך בה.

אתמול כמה אנשים בעבודה דנו במשמעות של המילה "בונדינג" ואם גלומה בה משמעות מינית, אז בתור המומחית לאנגלית באו להתייעץ איתי.
לא חשבתי על זה אפילו, זה יצא לי מהפה בשיא הטבעיות, (אני חושבת שכל אחד אחר היה מסכים איתי, בייחוד כאן), עניתי שנראה לי שהם מבלבלים בין בונדינג לבונדג'.
ושוב היה השקט הזה, כמו כל פעם שאני פותחת את הפה בעיר הזו, כולם התחילו לבהות בציפורניים שלהם ובסוף התפזרו עם הזנב בין הרגליים.

זה לא שבדס"מ חסר לי אבל כולה בונדג', כל אדם עשה את זה בצורה זו או אחרת, זה לא שדפקתי הרצאה על שיבארי, אני רוצה להיות בין אנשים שלא שופטים כל היום, שלא מפחדים מהצל של עצמם.