רומא לא נבנתה ביום אחד

מעבר לעובדה שאני עדיין חולה ועדיין נקרעת בעבודה, סך הכל- הכל בסדר.
יש התקדמויות בעסקים, היחסים עם א' הולכים ומשתפרים ואפילו בעבודה אני לא מתעצבנת מכלום והאווירה נינוחה.
כל כך נינוחה שההוא שמפחיד אותי לא טרח להסתיר היום סרטון ששלחו לו לנייד והראה לשאר הערבים שעובדים שם, כשאני יושבת שם גם כן ורואה.
זה היה הדבר הכי מחריד שראיתי בחיים שלי, אחרי כמה שניות לא יכולתי להסתכל יותר ורק הסתכלתי על התגובות שלהם.
אחד קם והלך, לא הסכים להסתכל, והשני המשיך להסתכל ודמעות זלגו לו על הלחיים.
ההוא שמפחיד אותי צחק.

אחר כך שאלתי אותם מאיפה יש לו את זה והם אמרו ששולחים את הסרטונים האלה לכולם, כאקט חינוכי כנראה.
מדובר באשה שניהלה בית בושת ברמאללה, חבורה של גברים החליטו לחנך אותה, הם סוקלים אותה באבנים, מכים אותה מכות רצח עד שהיא מתה.
וזה אמיתי, וזה מחריד, ואני עדיין לא מאמינה שראיתי את זה.

ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הסיפור החולני על הזונה, ועד כמה שזה מדליק אותה, אני לא כותבת את שמה כי אסור אבל כולם מכירים את הפוסט של העשרים ומשהו עמודים.
והטינופת הזו שטוענת שנשים אשמות באונס שלהן, גם היא בטח חושבת שההיא דרשה את זה.

אלוהים אדירים, כמה חלאות יש בעולם הזה,
כמה מהם כאן, כל כך קרוב אלינו,
זה לא סרט.
ובא לי פשוט לארגן להם איזה ארוע המוני כזה, שיחוו את זה על בשרם.

מה שאנשים שוכחים זה שכשהם מפחדים,
ואני מדברת על מפחדים מוות, מחרבנים במכנסיים, כי הכל יכול להגמר בשנייה – פוף!
כשזה פחד אמיתי זה כבר לא משחק,
ואין שום דבר מחרמן בזה או מרגש,
אבל כנראה שעד שלא היית שם, השאננות ממסטלת לך את המוח,
או שזה בעיקר הטמטום.