רומא לא נבנתה ביום אחד

אני לא יודעת איך להסביר את זה, זאת התקופה הכי מבלבלת שלי ומצד שני הכל כל כך בפוקוס.
השינויים הולכים ונעשים דרסטיים והתוצאות לא צפויות.
לא ברור לי איך בתקופה שאני מרגישה כזה איכסה פיזי, כולם רואים פריחה ולבלוב והקומפלימנטים עולים על גדותיהם, מגברים, מנשים.

מן הסתם יום רביעי היום יום תיקון נפלא לערב של לפני והייתי בריחוף נעים, ואז למחרת אירוע משפחתי שגרם לי להרגיש כאילו דרס אותי טרקטור.
כל הבוקר נלחמתי בדמעות והרצתי שוב ושוב בראש את השמות של המשפחה האמיתית שלי, את החברים שהיו שם תמיד בשבילי, את אלה שהיו רק בתקופות מסוימות, אלה שעזבו ושוב חזרו, אלה שכבר אינם אבל היו הכי משמעותיים ברגעים שהם היו, רק בגלל מה שהם נתנו לי לדרך ההמשך, גם בלעדיהם.
ועדיין, הצורך הזה במישהו רק שלי, המקום הזה לשים את הראש חסר כל כך.
ואם פעם הייתי בתחושת כאב עצומה על כך שהוא לא יגיע, היום הוא כל כך ברור וממשי שהכאב מוחשי עוד יותר, כי הוא לא ערטילאי, אני מרגישה אותו כל כך קרוב, את הטעם שלו, הריח שלו, אבל עדיין,
לא.

אין לי צורך להסתיר אותי יותר, בעיקר בעבודה, והמפתיע הוא שמה שחששתי ממנו דווקא היה מופרך והתגובות מאלה שאיתי הן חמות ואילו אלה שמולי, מתחילים להבין שמה שאני רוצה זה מה שיקרה ואין להם שום כוח בעניין.
הייתה לי שיחה היום עם הבוס שלי, על מה הוא רוצה שאנשים יחשבו עליו ולמה הוא מתאמץ להיות סבלני ונחמד.
אמרתי לו שכנראה שההבדל המהותי בינינו הוא ש-לי לא אכפת מה חושבים עליי ואין לי שום בעיה שיחשבו שאני כלבה כל עוד לא יפריעו לי לעשות את העבודה שלי.
הוא נראה מופתע, אבל לטובה, לא יודעת להסביר את זה, את המבט שלו, כאילו הוא התחיל לכבד אותי מאותה שנייה בדיוק, למרות שהוא מכיר אותי כבר הרבה שנים.

וכמה שעות אחרי זה, בשיא הלחץ, אחת מהפוסטמות החזירות שמציקות לי פתחה את הפה.
והיום ממש לא היה יום שכדאי לפתוח עליי את הפה, אז שתלתי אותה.
ואצלנו בעבודה לא שותלים אף אחד, כולם נורא מנומסים וחביבים ואני מריחה תמיד את הצביעות מתחת לפני השטח.
הבוס שלי אמר לי באנגלית לא להיות כלבה, כמו שהוא בטח מדבר עם אשתו כדי שהילדים לא יבינו, אבל הילדים הבינו ופתאום קלטתי שכולם מחייכים, כולל אותו.
כאילו הם מחכים כבר שנים שמישהו יסתום לה את הפה, ומאותו הרגע כולם צחקו ונהנו והיה לי כיף אמיתי וממשי לעבוד איתם, לראשונה מאז שאני שם.
כמעט חבל שדווקא עכשיו אני עוזבת,
בעצם לא.