רומא לא נבנתה ביום אחד

זה יהיה קל כל כך, לחזור לנקודה ההיא, לעמדת הכח, להיא שכולם מדברים עליה, החמקמקה, היו לזה כל כך הרבה שמות...אשה-ילדה/פאם-פא-טל.../הארוטיות שלה מפחידה אותי ושות' בע"מ.
אני כמעט נופלת למלכודת הזו כבר כמה שבועות, יש משהו כל כך קל בוונילים אחרי שטובלים באפלה, בית הספר לפיתוי של הוד מעלתו...
לצחוק את הצחוק הכי מתגלגל בהטיית הראש לאחור ולזכור בדיוק מתי לעצור ולא להגזים, לתת לו להרגיש החזק, לתת את המבט שפעם היה מלווה ב"אבל מאסטר..." ולחלוחית תואמת בעין.

הוא מרגיש לי כמו עכבר מעבדה, כנראה שגם לו זה מרגיש כך, למרות שאתמול הוא כבר נראה כועס, אסף כל מיני אנשים שמכירים אותי ונאמרו דברים, מדי פעם מישהו שלח לי מבט זועם, איך אני לא נופלת ברשתו של הוד מעלתו הנוכחי, איך תמיד יש מישהו כזה.
ואני מנסה שוב ושוב להזכיר לי שזה קל מדי, חבל ליפול למקום הזה שוב ולבזבז זמן ובעיקר רגש, ש-מה שאני מחפשת הוא אמיתי, שמי שאני מחפשת לא ייפול למשחקים הללו ואני לא אנסה.
והוא לא יהיה החתיך ההורס והמפורסם שכולן רוצות, כי היינו כבר בסרט הזה, הם לא משתנים, מספיק להיות כזאת גברית ולסמן איקס על החגורה, אולי הגיע הזמן להסתפק בידיעה שאני יכולה את מה שהן לא יכולות.

ואחרי לילה שאני מבלה בתפקיד, מתעוררת לבוקר קצת מעוך מהנגאובר וא' מתקשר שהוא למטה בחנות ליד הבית שלי, שאני אצטרף אליו.
אני נכנסת לחנות והמוכר שואל אם אפשר לעזור לי, אני עונה שזה בסדר ואז הוא מסתכל על שנינו ואומר – "אה אז אתם ביחד?"
וא' עונה במין הבעה של השלמה עם היגון – "לכל החיים, לכל החיים ביחד".
ואני יודעת אחרי זה שרק ככה אנשים צריכים לאהוב אותי, בלי כל הגלאם והעוואנטות, ואנשים שאני באמת אוהבת, לא יוציאו ממני את המפלצת ההיא.
היא מתה לפני שנים, כשהורדתי את הפלצת ונשארתי עוגי ועכשיו זה רק משחק, וצריך להשאיר את זה כך.