הדילמה המשולשת והאינסופית הזו מתישה אותי, אני מרגישה כאילו החיים שלי הם סודוקו אחד גדול וצריך כל הזמן לבדוק את המצב בשלושה כוונים שונים.
תמיד להתחבט ולבדוק האם אני פשוט מקשיבה לאינסטינקטים שלי וההמנעות בנושאים מסויימים היא אכן נכונה או שאני פשוט עצלנית ופחדנית ששמה לעצמה ברקסים באופן שיטתי ומתודי או שזה פשוט הרבה יותר ושהכל נובע מכך שאני עובדת בעבודה הכי קשה עלי אדמות והגוף שלי קורס וחייב מנוחה.
אני משערת שבפברואר אני אדע כי זו הנקודה שבה אהפוך למובטלת או לעצמאית אבל החרדות שזה לא יסתדר שבות ומכרסמות בבטחון שהיה עד עכשיו.
אוףףףף!
אתמול ויתרתי על יוגה למרות שבשיעור הראשון הייתי בעננים ברמות שטרם נראו לפני כן.
אולי אני מפחדת להיות מאושרת ברמות כאלה? דווקא די התרגלתי לזה לאחרונה ואני מתגעגעת בימים האחרונים.
אולי אני יודעת שהייתי יכולה להכניס את הבחור משם למיטה בלי שום בעיות והייתי יכולה למצוא זיון חדש, (אלוהים כמה שהנוכחי משמים כבר וממוצה), ואולי האינסטינקטים שלי יודעים שהגיע הזמן לאהבה ומספיק לבזבז אנרגיות על כביש ללא מוצא?
וכמובן שיש את האופציה הרביעית, שהגיע זמן הPMS...
אוף!
לפני 16 שנים. 19 בדצמבר 2007 בשעה 8:21
