רומא לא נבנתה ביום אחד

מילא אם זה היה מגיע פעם בחודש בצורה זהה ואחידה,
אבל כל פעם זה מרגיש אחרת ונמאס לי מההפתעות האלה.

כבר שלושה ימים אני רק בוכה,
אולי עצרתי יותר מדי זמן והייתי קצת האפי-האפי-ג'וי-ג'וי בהגזמה,
אולי זה חלק מהתהליך הגדול הזה,
אבל רוב הסיכויים שאלה רק הורמונים.

ואני כבר ונילית מזמן,
לא רוצה מאסטר,
לא רוצה להיות שפחה של אפחד,
אבל כל קיומי מוכיח שאני נשלטת כרונית על ידי ההורמונים שלי,
וזה מוציא אותי מדעתי.

בחיי שאני צריכה לשנות את השם של הבלוג הזה כבר.