רומא לא נבנתה ביום אחד

נראה לי שאני אומרת כאן בעצם במשך כמה חודשים את אותו הדבר ודי ברור שאפשר היה למצות את זה במשפט אחד, אפילו במילה אחת.
אבל זו דרכו של תהליך, בחישה, התבשלות, הביעבוע ונקודת הרתיחה, עד שהתבשיל מוכן, וכנראה ששלי כמעט, אבל עוד לא.

הגוף שלי כרגיל הרבה יותר חכם ממני, דופק לי את הפאוזות האלה לפני שאגזים שוב, וגוד קנואוז, למעשה כל מי שמכיר אותי "קנואוז" - שיש לי נטיה להגזים.

בחודש האחרון הצלחתי ליצור לי שיגרת בילוי ברוכה עם דיג'יי מקסים, דפיקת הופעות שטרם נראו במחוז הבילוי הנדון, סלבריטי חתיך שנועץ מבטים כל הערב ולא מעיז להתקרב, וקלאב מעריצים שופעי מחמאות שמורכב מהומו אחד, נשוי אחד, וחולה נפש אחד עם מנוי קבע ב"איתנים".
נכון, זה לא בדיוק אידיאלי אבל בגלל שברור לי שזה זמני לחלוטין ואוטוטו אני עפה מפה, בשבילי זה מושלם.
בחרתי לי יום רגוע בשבוע, לא נחשב ליום הבילויים הקלאסי ולכן גם לא המוני.
בגלל שזה גם לא יום של שתיינים חזקים ואיכשהו יצא שהחבורה שלי נותנת את הטון אז גם המשקה שלי נותן את הטון ובמקום וויסקי ובירות כמעט כולם שותים שמפניות והאווירה קלילה ומבעבעת בדיוק כמו המשקה האהוב עליי.

אבל אתמול משומה א' בחר לעבוד, והוא בחיים לא עובד ביום הזה ודווקא אתמול הגוף שלי קרס רשמית.
ידעתי עמוק בפנים שאני לא אפסיד כלום אבל תמיד התחושה הזו של הפספוס צובטת אותי וכשא' התקשר בגאווה לספר שהפסדתי ערב מטורף, שכולם השתכרו בצורה חולנית וריסקו כוסות ובקבוקים,(ושהדיג'יי משום מה היה בדיכאון) - שנאתי אותו, שהוא לקח לי את הערב שלי והרס לי אותו, שרוב הסיכויים שזה לעולם לא יחזור לקדמותו ושוב נגזל ממני משהו,
שלי.

ואז הבנתי גם למה כל כך נעלבתי ממנו לפני שלושה ימים ולמה מאז אני בוכה, שזו המלחמה שלי, ליצור לי משהו משלי וזו המלחמה שלו בי מאז שהוא נפרד מאקסתו המיתולוגית, לגזול ממני את מה ששלי.
אולי זה כי הוא כועס שנשארנו חברות והוא מרגיש שהיא שלי עכשיו ולא שלו יותר, כי נראה לי שבכל פעם שהוא פוגע בי כך אני מעלה את שמה בשיחות במינון הרבה יותר גבוה, אולי זאת ההתגוננות שלי ואולי אפילו הנקמה.

אבל לא משנה מה, הוא לא האישיו כאן, יש פה מלחמת קיום משלי על מה ששלי ונכון לעכשיו אין לי הרבה אבל בקרוב יהיה.
אולי הוא מפחד לאבד אותי גם, אני אעבור לעיר אחרת ואהיה יותר קרובה אליה ואנחנו ניצור לנו משהו משלנו פתאום.

הייתי אומרת לו את הדברים בפנים, שהוא לא יאבד אותי כל עוד הוא לא יפגע בי, שהשינוי והמרחק רק יעשה לנו טוב, אבל הוא ישר מתעצבן וזועם ששוב אני מתחילה עם הפסיכולוגיה בגרוש שלי.
הוא הציע לי לבוא איתו לחו"ל לשבועיים אחרי הפיטורים, למקום "שלו" שהוא מספר עליו כל כך הרבה שנים.
אני משערת שזה יכול להיות סוג של טקס פרידה חיובי וגם התחלה של הדרך שלי לומר שאין כניסה יותר למקומות מסויימים, מכאן, זה אך ורק שלי.


בלי שום קשר לפוסט הנ"ל,
אני מזכירה לעצמי בכל פעם שאני שומעת על כמויות האלכוהול והסמים שנדרשות בשביל שיהיה "כזה ערב מגניב ומטורף" שאני כבר בדקתי את כל הסוגים והמינים והזנים ואין שום סמים המשתווים לאנדורפינים משולבים באדרנלין ושיש את "סם המחטים" שהוא שונה לחלוטין מ"סם ההצלפות" וגם מ"סם האטבים" "סם השיבארי" וכו' וכו'.
אז נכון שאין לי צורך יותר בשום סם מהסוגים הללו, ואני כרגע יותר מחפשת את "השלי", אבל אני תמיד מרחמת על האנשים האלה שלא מכירים אותם וצריכים להגיע לכאלה רמות של ג'יפה.
חבל שנהרס לו כזה ערב של PURE FUN, וחבל שהדיג'יי שלי בדיכאון.
זה לא שאני לא אצור לי ערבים אחרים כאלה אבל זה כמו שכל אהבה קטנה מתה כך פתאום,
קצת עצוב.